מהפכה תיאולוגית ב-4 מערכות ואפילוג

לפעמים נראה שאת החדשות הגדולות צריך לחפש בשוליים. שינויים בתיאולוגיה כנראה לא מעניינים, כמו התכתשות בין עמותות ימין ושמאל או שערוריית-סלב מזדמנת. אבל כשקורה משהו לאמונה של מיליוני אנשים זה חשוב, אפילו יותר מהריבית הפדרלית או מתווה הגז, ובכ-70 השנים האחרונות מתרחש משהו כזה בעולם הקתולי.

עוד בערוץ הדעות:

הערוגה, לא העשבים

מי מפחד מביקורת?

לעצב את השבת יחד

השבת אינה עניין לדתיים בלבד

מה האמת שלכם?

פרולוג:

ב-25 בינואר 1904 מגיע בנימין זאב הרצל לאפיפיור פיוס ה-10, לקבל את תמיכתו בציונות. "אין אנו יכולים לתמוך בתנועה הזאת", ענה לו האפיפיור, "אדמת ירושלים קודשה על ידי חייו של ישו המשיח. אני בתור ראש הכנסייה, לא אוכל לומר לך דבר אחר. היהודים לא הכירו באדוננו, לכן לא נוכל להכיר בעם היהודי".

"אם תבוא לארץ ישראל ותיישב שם את עמך", הוסיף הכס הקדוש, "יהיו כנסיות וכוהני דת במצב הכן כדי להטביל את כולכם". תשובתו תמצתה את ההיסטוריה הטרגית של יחסי נצרות-יהדות. הבחירה ב"ישראל החדש", נשענת על ההשפלה והפיזור של ישראל הישן - היהודים. העם הנבחר איננו עוד אומה, אלא כנסייה המציעה ישועה רוחנית לכל באיה. גלותם וסבלם של היהודים הוא מופת נצחי לתיאורית החליפין, על פי 'דוקטרינת העדות' של אוגוסטינוס.

בפרק א' של סיפורנו, ההיסטוריה ערערה את הדוקטרינה. היה זה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. סירובו של פיוס ה-10 לא עצר כידוע את התנועה הציונית, והיהודים החלו שבים לארץ-הקודש. ה"סינגוגה" המושפלת מרימה ראש ומחדשת את חייה הלאומיים - עד כדי הקמת מדינה, על אפו וחמתו של האפיפיור דאז פיוס ה-12, ששתיקתו הרועמת בשואה נשמעת עד היום. אמות הסיפים התיאולוגיות של הוותיקן רעדו. אך הכס-הקדוש סרב להכיר בישראל, ואף חתר לפגיעה בריבונות הישראלית במקומות הקדושים. באופן רשמי, הדוקטרינה נותרה כשהייתה.

פרק ב': 28 באוקטובר 1965 - הכנסייה ממשיכה להתעלם ממדינת ישראל, והיהודים עדיין נועדים לחיות בפיזור ובהשפלה, אך זוועות השואה מוציאות מהכנסיה התנצלות חלקית, "סליחה שהגזמנו". בוועידת הוותיקן השנייה נוסחה הצהרת ה"נוסטרה אטאטה" - ובה סעיף על היהודים. אמנם היה להם חלק ברצח האל, מתפתלת ההצהרה, אבל אין להאשים בכך את היהודים כיום. נוסף על כך, "הכנסייה מצטערת על כל השנאות, רדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו בזמן כלשהו או ממקור כלשהו כלפי יהודים".

הצעד התיאולוגי הממשי הוא קטן, אבל הוא "צעד גדול לכנסייה" - ההכרה בכך שחייבים להתייחס לסיפור היהודי ברצינות ולחשב מסלול מחדש נוכח הנסיבות ההיסטוריות. שנתיים אחר כך, מלחמת ששת הימים וכיבוש המקומות הקדושים לנצרות, סגרו לגמרי את האפשרות של המשך ההתעלמות מקיומנו המדיני.

פרק ג': 13 באפריל 1986 - "אחים בכורים ואהובים". יוחנן פאולוס השני, נכנס לראשונה לבית הכנסת ברומא והוביל שינוי של ממש ביחסים בין ה"אקלזיה" המלכותית והמנצחת לבין ה"סינגוגה" מכוסת העיניים. הכנסייה לא רואה עוד ביהדות אישה עזובה ומושפלת, מעתה היהודים - ועמם "הברית הישנה" - הם "אחים בכורים ואהובים" . זו הייתה חוליה בשרשרת של הצהרות ומעשים של האפיפיור הזה, עד לכינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין הוותיקן לישראל בשנות ה-90. אז אין לרדוף את היהודים ואפילו אפשר לאהוב אבל להכניסם תחת כנפי הכנסיה עדיין צריך ואפילו ביתר שאת.

בשבוע שעבר, נדמה התחיל פרק ד' - עם פריצת דרך משמעותית. הקביעה של הכנסייה בראשות פרנסיסקוס

 כי אין לפעול להמרת דתם של יהודים היא חסרת תקדים. שינוי היחס המעשי ליהודים איננו רק ויתור חלקי על רעיון החליפין - הוא נוגע בלב הקתוליות. עיקרון על בנצרות הוא כי "אין ישועה מחוץ לכנסיה" - "Extra Ecclesiam Nulla Salus".

ההחלטה הזו מחריגה את היהודים מהכלל הדתי האוניברסלי. יש להם, ליהודים, דרך מסתורית משלהם להגיע לישועה. זוהי מהפכה של ממש, השומטת את הקרקע הקתולית מתחת לאנטישמיות החדשה והאנטי-ישראלית. יקח לזה זמן להשפיע. שינויים המוניים בתבניות חשיבה יסודיות לא משתנות במחי החלטה. אך ללא ספק, לשגרירים שלנו בפולין, אמריקה הלטינית ושאר המדינות הקתוליות, יש בסיס חדש לעבודה המדינית והתרבותית שם.

בפרק הבא...הכרה בערך הדתי של החיים הלאומיים של ישראל המודרנית, לפי קצב הפרקים הקודמים, נראה שזה יגיע מהר מהצפוי.

עמית הלוי, ראש המכללה למדינאות בירושלים