הפרדוקס של הציונות הדתית
אין להתפלא שמה שהתחיל בהקמה של יישובים בלתי חוקיים, הוביל לשגרה אלימה הכוללת שריפה של עצי זית פלסטינים ומשם התדרדר להצתה של משפחה שלמה בשנתה. זהו הכיוון החד צדדי שהשליטה בשטחים מוליכה אליו, גם אם מרבית הציונות הדתית הזדעזה באמת ובתמים מהרצח דומא ומתמונות חתונת הסכינים
הייתי אז בת 17. אחד מחברי הישוב מגרון הגיע לדבר בסניף בני עקיבא שהייתי חברה קבועה בו. זה היה בערב שבת והסניף היה מלא עד אפס מקום. חבר היישוב - שי, הסביר כמה חשוב לעלות ולהתיישב ביישוב, שהיה אחד המאחזים הראשונים שהוקמו בשטחים תוך עבירה מוחלטת של החוק הישראלי.
עוד בערוץ הדעות:
מגרון עמד אז בפני סכנת פינוי ושי קרא לכולנו לעזוב את כל העיסוקים שלנו - לימודי התיכון או פעילויות אחרות ולהתגייס למאבק. לצידו ישבה נערה בת גילי שחיזקה את דבריו וסיפרה על השתתפותה במאמצים להצלת היישוב. בסיום דבריו הצהיר שי שאין דרך אמצע - אם רוצים להשיג משהו צריך לבחור בדרך הקיצון. בסיטואציה שנראתה לי כבר אז ביזארית, אף אחד מסביב לא התנגד. אף אחד לא סבר שמדובר בחצייה של קו אדום, מעשה שלא יעשה.
מגרון אכן לא פונה באותה תקופה בסוף (אלא רק לאחר עשור), בעקבות מאמציהם הכבירים של מתיישביו ומועצת יש"ע. משם קצרה הייתה הדרך למאבק האלים על עמונה, שלווה במוטות ברזל שהושלכו על השוטרים, למאבק בפינוי בתי דריינוף בבית אל בעידודו של שר החינוך נפתלי בנט - מאבק שהתרחש רק לפני כמה חודשים, ועד לאירועי תג מחיר הרבים מספור והרצח בדומא.
באמצע היו ההתנתקות ופינוי גוש קטיף. רבים יטענו שכשלון המאבק על פינוי הגוש היה קו השבר של הציונות הדתית. קו שבר שלאחריו הציונות הדתית התחלקה לשתי מחנות: אלו שמקבלים את הכרעת המדינה, קשה ככל שתהיה, ואלו שהחליטו כי יעשו כל שבכוחם לעצור את הפינוי הבא, וסברו שמורא המדינה לא בהכרח חל עליהם. אחד מביטוייו הראשונים של השבר הזה, היה הקריאה הציבורית להימנע מאמירת התפילה המיוחדת לשלום המדינה הנאמרת בשבתות וחגים, שלוותה בדיון ציבורי רחב.
השבר התחיל קודם
אבל האמת היא שהשבר התחיל עוד קודם: ברכישת קרקעות במרמה מתושבים ערבים במזרח ירושלים תוך שימוש במסמכי בעלות מזוייפים; בבניית ישובים מרוחקים מהתנחלויות מרכזיות בתואנה שמדובר רק 'בשכונה' של אותה התנחלות במטרה להרחיבה; בבניית כבישי גישה עבור התנחלויות על קרקעות פלסטיניות פרטיות כדי לצמצם את המרחב הפלסטיני כמה שרק ניתן. מדובר במעשי רמייה שנעשו בצורה זו או אחרת משחר הקמתם של ההתנחלויות, פעמים רבות תוך חסות הממשלה או תמרונה.
לכן, עבורי - הציונות הדתית שבה גדלתי - מאז הקמת ההתנחלויות עומדת בפני סתירה פנימית קשה: מצד אחד היא מתפארת בערכיות של בוגרי המגזר, בתרומה הגדולה של אנשיה בעיירות הפיתוח כפי שטען השבוע בנט ובאחוזיה הגבוהים בצבא, ומצד שני מעודדת בשוויון נפש את הפגיעה המתמשכת והנרחבת בזכויות האדם של הפלסטינים ברחבי השטחים. ללא חופש תנועה, ללא זכות להליך הוגן ותחת מתכונת של ממשל צבאי.
לכן אין להתפלא שמה שהתחיל בהקמה של יישובים בלתי חוקיים, הוביל לשגרה אלימה הכוללת שריפה של עצי זית פלסטינים ומשם התדרדר להצתה של משפחה שלמה בשנתה. זהו הכיוון החד צדדי שהשליטה בשטחים מוליכה אליו, גם אם מרבית הציונות הדתית הזדעזה באמת ובתמים מרצח דומא ותמונות חתונת הסכינים.
כך כתב אורי אליצור ז"ל, מבכירי כותבי הציבור הדתי ועורך 'מקור ראשון' לשעבר במאמרו "חטאנו שלא הקמנו את בצלם". "האזרח היהודי בארץ מוגן ברבדים רבים של הגנה. יש חוק ויש בג“ץ ויש עיתונות ויש גם קשרים אישיים כמעט לכל אדם. האיש הערבי בלתי מוגן לחלוטין מול השלטון הישראלי. אנחנו היינו צריכים להיות הכתובת שלו...
דווקא אנחנו, המעוניינים בהמשך השלטון הישראלי, היינו צריכים לדעת שהשלטון הזה לא יאריך ימים אם יושחת ויתאכזר, ולהבין שהוא יושחת ויתקלקל בדרך הטבע, אם לא יהיה גורם אזרחי, ביקורתי, עצמאי ותקיף שישמור על הגינותו ויוקיע בגלוי את השוליים המקולקלים שלו".
מסקנתו של אליצור אמנם הייתה שונה משל השמאל. אליצור טען שיש לספח את השטחים, אך גם הוא הבין את המדרון החלקלק שאליו אנחנו מתקרבים, אם המצב שבו מיליוני אנשים מוחזקים ללא זכויות לא ייפסק.
לפנייה לכתב/ת 
