בעל הבית ההגון
הקריאה למדיניות של "בעל הבית ההגון" קוראת לבחינה פנימית, מוסרית, תמידית ויהודית. מדיניות הנובעת מתחושה של ביטחון, הוגנות ואחריות
הדיון היהודי בנושא זכויות אזרחים שאינם יהודים במדינה ישראל הדמוקרטית, נע על רצף קיצוני. מחד נאמר: "זו המדינה שלי ואם לא נוח למישהו שלא יהיה פה" ומאידך: "זו מדינת כלל מיעוטיה וגם אני מיעוט ודורש יחס מיוחד".
עוד בערוץ הדעות:
יש אנשים שעבורם להיות חשמלאי זה חלום
ההשפעה של שייקספיר נמצאת בכל מקום
הראשון נותן משקל רב לסמליה ולצביונה של המדינה ומוחק את זהות המיעוט. הוא לא ייתן מקום למיעוט להשתלב במדינה ובוודאי לא בניהולה. השני מיואש ומבטל את צביון המדינה ומסיר אף את ההזדהות עם הכלל ועם הרוב. באמירתו 'כולם מיעוטים' יאמר גם שאין מיעוט עדיף על חברו, כלומר אין צביון למדינה ואין משמעות לסמלי הרוב. ההגדרה העצמית כ"מיעוט" או אפילו "מיעוט מקופח" פוטרת מניהול המדינה ומאחריות על הקונפליקטים שלה. הטוען לוקח את הזכות להיות בן לרוב הקובע מבלי לקחת את המחויבות והאחראיות המתבקשות מכך.
יוצא שהשיח הקולני אינו הגון ואינו נותן מקום למיעוט, החי ופועל בקרבנו כלל.
אציע תפיסה שונה להגדרת יחסה של המדינה למיעוטים החיים בה, תפיסת "בעל הבית ההגון". תפיסת "בעל הבית" מחייבת את הרוב באחריות לבית, לשמירתו ולתחזוקתו. ה'בית', הוא המדינה על כל ערכיה ועל כל מורשתה - ליברליות, מוסריות, תרבות והיסטוריה יהודית במובן הרחב.
אולם לא די ב"בעל בית". עליו להיות "הגון". עליו להבין שיש דיירים נוספים בנכס, ויש להתייחס אליהם בהגינות ובמוסריות. לשמור על מקומם וקיומם בתוך המדינה ובעולמה הציבורי.
"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'", דרשו חז"ל: "זו פשרה ולפנים משורת הדין". הדין יתבטא בחקיקה שנעשית על ידי הרוב ומקדמת את האינטרסים שלו. אך 'לפנים משורת הדין', יחייב מדיניות הרואה גם את קבוצות המיעוט ופרטיה ואת צרכיהם האובייקטיבים. לפנים משורת הדין, היא החובה המוסרית הנדרשת ולא "טובה".
אומר רש"י: "כל דבר המסור ללב, נאמר שם ויראת מאלוקיך".
כלומר, במקום בו רק אתה יודע בליבך, אם מעשיך הם לטובה ולתיקון או שמא לקידום חוסר מוסריות, לפגיעה בחלש, במקום זה באה לידי ביטוי 'יראת שמים'. בדומה ל"מסך הבערות" של רולס ולשיקולי ההוגנות שהוא הציע בקביעת מדיניות.
את העיקרון הזה של ההגינות ושל יראת שמיים שמכוונת לעשיית הדבר הטוב, גם כאשר קיימות אפשרויות הלכתיות או משפטיות אחרות נבסס במונח "בעל הבית ההגון". יש להחילו על המדיניות כלפי מיעוטים וחלשים במדינת ישראל. מדובר בתפיסה תרבותית שלמה ולא ב"פרוצדורה".
בעל בית הגון חי חיים מרכבים. ברור לו שיש עוד דיירים הגרים פה ומגיעות להם זכויות מטבע היותם פה ולא ייתן שיפגעו לו בנכס, בביטחונו ובצביונו.
ה'הגון' אינו שופט את הכלל מהפרט, הוא מתבונן בשום שכל במציאות, ומבודד ומבחין בין קבוצות ופרטים מי טוב ומי פחות. 'בעל בית' לוקח אחריות על המציאות שאותה הוא יוצר, ומנהלה באופן בו יוכל לומר, בעיקר לעצמו ולאלוקיו, כי נהג בצדק, במוסריות ובהגינות.
בעל בית הגון מבין שלעיתים יוצאת תקלה תחת ידיו ויש לתקנה, כפי שעשתה, לדוגמה, ממשלת ישראל בשבוע האחרון כשהחליטה על תכנית חומש לפיתוח כלכלי של ישובים במגזר המיעוטים.
המונח "על הבית ההגון" מזמן אתגרים מכיוונים רבים. אך הקריאה למדיניות של "בעל הבית ההגון", קוראת לבחינה פנימית, מוסרית, תמידית ויהודית. מדיניות הנובעת מתחושה של ביטחון, הוגנות ואחריות.
הכותבת היא מנהלת 'יסודות' - המרכז לליבון סוגיות תורה ומדינה , אצל מכללת הרצוג
לפנייה לכתב/ת 
