"ברוקלין": במנהטן כנראה יותר כיף
לא ברור מדוע העדיפו בוחרי האוסקר את הדרמה התקופתית "ברוקלין" של ג'ון קרואלי על "קרול" המתרחשת גם היא בניו יורק - פחות או יותר באותן שנים. אין מדובר בסרט רע, אבל הוא לא מוסיף דבר לגבי נושא עיסוקו העיקרי - ההגירה לארצות הברית, וגם הסיפור הרומנטי שבמרכזו לא מרגש במיוחד
"ברוקלין" ("Brooklyn"), דרמת מהגרים המתרחשת בארצות הברית ואירלנד של ראשית שנות ה-50, זכתה לחיבוק מקיר אל קיר על ידי הביקורת האמריקאית. מוזר, על כן, שהתוצאה שנחשפת החל מסוף השבוע הקרוב בפני הציבור הישראלי מתגלה כלא יותר מאשר יצירה שמרנית, דידקטית ותפלה למדי, שהתברגה במפתיע אל רשימת הטוענים לאוסקר הסרט הטוב ביותר - היא, ולא "קרול" העולה עליה בהרבה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
סיפורי הגירה ומהגרים חביבים על הקולנוע האמריקאי, בעיקר אלה שעלילתם מתרחשת במפנה או ראשית המאה הקודמת ("הסטר סטריט", "הסנדק 2" ולאחרונה "המהגרת"). קשה לצפות בסרט הנוכחי, המבוסס על רב מכר מאת קולם טויבין ומבויים בידי ג'ון קרואלי, המוכר יותר מעבודותיו בתיאטרון, מבלי לתהות במה הוא מחדש או מוסיף על סרטים רבים קודמים לו, ומוצלחים ממנו בהרבה.
סירשה רונאן (המועמדת על משחקה לאוסקר) מגלמת צעירה אירית שבעקבות מצוקה כלכלית נוטשת את העיירה הקטנה בה היא מתגוררת עם אמה ואחותה, ומהגרת לאמריקה. שם היא מוצאת מחסה בביתה של קשישה (ג'ולי וולטרס המוצלחת מאוד), המשמש פנסיון לנשים בודדות בנות ארצה המבקשות לפתוח בחיים חדשים באמריקה, ליתר דיוק בברוקלין.
היא מתחילה לעבוד בחנות כל-בו מקומית באדיבותו של כומר מקומי, אירי אלא מה (ג'ים ברודבנט), לומדת הנהלת חשבונות בערבים, ובנשף ריקודים אף פוגשת בשרברב צעיר ממוצא איטלקי (אמורי כהן) שמוצא חן בעיניה. השניים נישאים, אבל טרגדיה משפחתית קוראת לה לשוב הביתה. שם היא מתוודעת לבחור מקומי מקסים ממשפחה אמידה (דואנל גליסון), נכבשת מחדש בקסמה של העיירה האפרורית (היא אפילו מוצאת עבודה זמנית), והצופה מתחיל לתהות אם יהיה זה נכון בעבורה לעזוב שוב. התשובה אינה מאחרת לבוא: הבית הוא המקום בו נמצא הלב.
קשה להניח שמרבית המהגרים האיריים בני התקופה (למעלה מ-50 אלף אירים עזבו את מולדתם והיגרו לאמריקה בשנות ה-50, כרבע מהם התיישבו בניו-יורק), יכלו להרשות לעצמם מסע ממושך באוניה לאמריקה ובחזרה. אבל אילולא כן, הקונפליקט המרכזי בסרט - בין שתי אהבות, ובין המולדת והארץ החדשה - הרי לא היה קורה.
הבעיה היא, שההיטלטלות הרגשית פה אינה ממש נוגעת, בעיקר משום שהגיבורה כל כך דלה ומונוטונית. איך אנחנו יודעים משהו על מצוקתה? היא מקפידה שלא לפתוח את המכתבים ששולח לה בעלה הטרי, ושומרת אותם סגורים במגירה. מאיזושהי סיבה לא ברורה היא גם נמנעת מלספר לאמה על היותה אישה נשואה.
במילים אחרות, "ברוקלין" אינו מציע דרמה של ממש. גם לא עיסוק מעניין במיוחד בחוויית ההגירה. כן, הסרט - שאת התסריט לו כתב ניק הורנבי ("קדחת המגרש") - מבקש להציג טרנספורמציה של אישה צעירה שמסתכמת פחות או יותר במעבר ממבט מושפל למבט ישיר ואסרטיבי. סיטואציה חוזרת על עצמה שמתחוללת באוניה, בתחילת ובסיום הסרט, אפילו ממחישה בצורה קלישאתית למדיי את השינוי באישיותה.
הסרט גם לא מצליח להעניק תחושה אמיתית של מקום. אנו יודעים שזוהי ברוקלין (הצילומים ברובם נערכו בכלל במונטריאול), ושהשנה היא 1952 - כרזה גדולה של "שיר אשיר בגשם" שהסרט מתעכב עליה מבהירה זאת. אנחנו גם יודעים עוד לפני הגיבורה שמשהו יחזיר אותה למולדתה פשוט מפני שהיא פוגשת מישהי שמגוללת באוזניה את עלילת "האדם השקט" של ג'ון פורד מהשנה הנ"ל, שבו שָבה הדמות שמגלם ג'ון וויין לאירלנד ומוצאת שם אהבה (באופן משונה, הסצינה הזו מתרחשת עוד לפני שהסרט יצא בכלל לאקרנים).
אבל הסרט נעדר אותנטיות (הסצינה בבית המשפחה האיטלו-אמריקאית קורסת ממלאכותיות), כמעט כל הדמויות שנקרות על דרכה של המהגרת הצעירה, בארץ החדשה והישנה, נדמות סימפטיות וקורנות, וכאילו כדי לאזן נמצאת פה בעלת מכולת אחת, קשישה אירית גרומה, שעונה להגדרה "מרשעת".
זה לא שאי אפשר ליהנות מ"ברוקלין". סירשה רונאן שהרשימה כנערה ב"כפרה" הולכת וגדלה לאחת השחקניות הבולטות של תקופתה. מחמאות מגיעות גם לדונל גליסון שהשנה הציג מנעד תפקידים ראוי להערכה בארבעה סרטים (בהם נבל גלקטי ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"). ישנם בו שחקנים נעימים, נופים יפים, ואנשים חיוביים בסך הכל. וכך, זהו סרט סימפטי שאינו מציע דבר זולת היותו כזה.
"ברוקלין" (ארצות הברית) - במאי: ג'ון קרואלי. שחקנים ראשיים: סירשה רונאן, אמורי כהן, דואנל גליסון, ג'ולי וולטרס, ג'ים ברודבנט. אורך הסרט: 111 דקות.
