טרק בג'ונגל ושיט על נהר המקונג: 3 שבועות במיאנמר ולאוס. חלק שני
אחרי מיאנמר הצבעונית הגיעו הצלם יריב כץ ובתו איילת ללאוס, שם ישנו על בית עץ, פגשו תרבות הכי שונה שיש והסתחבקו עם עכבישים, עלוקות ונמלים אדומות. ומה קרה כשכתבנו האמיץ נתקע על אומגה בגובה של עשרות מטרים מעל פני האדמה? חלק שני
את גשר הגבול בין תצ'ילאיק הבורמזית לתאילנד חצינו בהליכה. אחרי שאת שטרות הכסף הבורמזי האחרונים שנשארו לי חילקתי לשלושה קבצנים שישבו על הגשר עברנו לתאילנד.
הדבר הראשון שקיבל את פנינו היה כספומט מודרני. במיאנמר ראינו מעט כספומטים והם לא עבדו, וכדי להחליף כסף נכנסתי בכל פעם מחדש לבנק וחיכיתי בתור.
שמחתי למראה הכספומט ומרוב התלהבות במקום למשוך 90 דולר כמו שרציתי (כ-3,000 באט) משכתי בטעות 30,000, בערך 900 דולר. אחלה התחלה למי שבדרך ללאוס.
לאחר כשעתיים נסיעה הגענו לצ'אנג ראי. חשבתי שנגיע לעיירה נידחת, אך מצאנו עצמנו בעיר מודרנית עם קניונים מסעדות ושוק לילה שהרגיש קצת כמו אילת באוגוסט. התחושה גברה בעקבות הצעקות בעברית שאפשר היה לשמוע בכל מקום. איך אומר לי בני איתמר, שעכשיו בטירונות יחידה, אם מישהו בצוות שואל איפה כולם התשובה תמיד - "כולם בתאילנד".
לחצו כאן לחלק הראשון:
סלפי, אגמים וטבע מדהים: 3 שבועות במיאנמר ולאוס
את הנסיעה מצ'נג ראי לגבול לאוס עושים באוטובוס שיוצא בכל שעה עגולה. כדאי לוודא שהכרטיסן מבין בדיוק לאן מועדות פניך, שכן האוטובוס לא מגיע עד הגבול אלא מוריד את מעט התיירים בדרכם ללאוס באמצע הכביש הראשי, כשהדבר היחיד שנמצא מסביב הוא כמה טוקטוקים שלוקחים אותך לגבול - גשר חדש מעל נהר המקונג.
האתגר מתחיל עכשיו
את החלק הראשון של הטיול במיאנמר תכננתי בקפידה וכל המלונות והטיסות הוזמנו מראש. את החלק השני - לאוס, פשוט לא הספקתי. הדבר היחיד שהזמנתי מראש היה שלושה ימים טרק ולינה בבתי עץ על צמרות העצים. הטיול היקר יחסית - 100 אירו ליום לאדם, מאוד פופולרי בקרב תרמילאים שלמרות שזו ההוצאה הכי גדולה שלהם בטיול, רובם לא מוותרים ונרשמים, ולכן כדאי להזמין מקום מראש.
אפשר לבחור מבין שלוש אופציות: טיול אקספרס בן יומיים, מסלול בן שלושה ימים - קלאסי קל ומסלול בן שלשוה ימים הנקרא "מפלים" ונחשב למטיבי לכת - אותו בחרתי.
וכך, יום לפני היציאה לטיול הצמרות בחברת Gibbon Experience הגענו לעיירה Huai xai . רחוב ראשי ארוך ומשני צדדיו פזורים עשרות הוסטלים ומסעדות ומעל כל אחד מתנוסס דגל פסים כחול אדום - של לאוס, ודגל הפטיש והמגל הקומוניסטי.
המסעדות כולן בבתים פרטיים כשהסלון פתוח לרחוב ובחלקו הפנימי המשפחה סביב הטלוויזיה או השולחן ובהמשכו החלק הציבורי והמסעדה. המארחות היו עסוקות בעבודות הבית ולא תמיד היה נעים להפריע להן בהזמנה מהתפריט. למרות האווירה המשפחתית, איילת ואני הסכמנו בייננו שהלאוסים הם לא אנשים נחמדים במיוחד (לא שאני טיפוס נחמד בעצמי), מה שלא פגע בכלל בחוויית הטיול שלנו.
למחרת בבוקר ארזנו תיק יד קטן, איפסנו את המזוודות, צפינו בסרטון הוראות בטיחות ויצאנו לטיול בתי העץ ביחד עם עוד כמה עשרות מטיילים. כשהגענו לשמורה נחלקנו לקבוצות ויצאנו עם עוד ארבעה צרפתים למסלול המפלים האתגרי.
כמובטח, החלק הראשון של הטיול היה בעיקר טיפוס ארוך וקשה בשבילים הבוציים במעבה הג'ונגל, כשמעת לעת חוצים ערוצי נחלים. המדריך שהולך לפני עוצר וקוטף כמה עלים, ממולל אותם ומניח על פצע מדמם ברגלו. "מה זה" אני שואל, "אה זה בגלל העלוקות". אני מסתכל על הרגל שלי ומעל לקרסול רואה עלוקה דבוקה לרגל. נזכרתי שלא נמרחנו בחומר דוחה יתושים, נושאי קדחת הדונגי שעוקצים במשך היום ונושאי מחלת המלריה שעוקצים בעיקר בערב - כך קראתי בלונלי פלאנט. תלשתי את העלוקה ומרחתי חצי בקבוק בחומר דוחה יתושים. יתושים אמנם אין, אבל אולי זה ירחיק את העלוקות.
לאחר כמה שעות טיפוס הגענו לאומגה הראשונה. לפי הדגמת המדריך מחברים טבעת אבטחה ואחריה את הרתמה באמצעות גלגלת, מתיישבים באוויר ומחליקים במהירות במורד הכבל. כל אחד אחראי לחבר את עצמו ולתזמן את יציאתו לאחר שוידא שהכבל פנוי מגולשים (או קופים). מאחר ובדרך כלל אין קו ראיה רצוף לאורך כל הכבל כדי למנוע התנגשויות, הגולש שמגיע לצד השני מסמן לבא אחריו שהכבל פנוי על ידי שלוש מכות חזקות בכבל הפלה. נראה פשוט ובטוח. מה כבר יכול להשתבש, אם סומכים עלינו שנעשה את הכל לבד חמש דקות אחרי שהסבירו לנו בפעם הראשונה? כמובן שהכול יכול להשתבש, אבל זה בהמשך.
עכבישים ועכברושים בראש העץ
אל בית העץ בגובה 54 מטרים - הגבוה בעולם, מגיעים כמובן בגלישה מצלע ההר היישר לסלון. לבית שתי קומות מגורים - דק עם מזרונים, פינת אוכל, מטבח קטן מקלחת ושירותים. המים במקלחת קפואים ואסור להבעיר אש אחרי שבשנה שעברה מטיילים גרמו לשריפה (כיום נותרו רק שישה בתי עץ).
האוכל - אורז עם תוספות, פירות, קפה ותה, מגיע בגלישה עם אחד המדריכים כמו גם החדרנית שמנקה ומחליפה את המגבות והמצעים (לדעתי עם בית העץ השני). בארבע וחצי אחר צהריים, אחרי שהביא את ארוחת הערב, נפרד מאיתנו המדריך והבטיח לחזור בבוקר עם ארוחת בוקר (אורז עם חביתה). בשש וחצי כבר החשיך ואנחנו נשארנו לבד על העץ באמצע היער. כאמור, בגובה 54 מטרים. בחושך.
איילת הדליקה את הפנס שהבאנו איתנו ואחרי כמה דקות שמעתי אותה צועקת. "מה קרה?" שאלתי. "תראה איזה עכביש ענק!", היא מאירה על תקרת הקש ושם מסתכל עלינו בחזרה עכביש שחור ענק. מאחר ולא היה לאן לברוח, וגם לא יותר מדי מה לעשות, הלכנו לישון. העייפות השתלמה והצלחנו להירדם גם כששמענו את עכברושי העץ מכרסמים את שאריות האורז מארוחת הערב.
"העכבישים האלה לא מסוכנים" אמר לנו למחרת המדריך שהגיע עם ארוחת הבוקר. חמש שעות מאוחר יותר כבר הגענו לבית העץ השני - רק 40 מטר גובהו. מה אפשר לעשות עד ארוחת הערב? "אתם מוזמנים לגלוש להנאתכם כמה שתרצו", אמר המדריך לפני שנטש אותנו שוב למשפחתו שגרה בבקתה באמצע הג'ונגל כמה קילומטרים משם.
עשרות מטרים בין שמיים לארץ
אז יצאנו בעצמנו לגלוש מעל הוואדי באמצע הג'ונגל, איילת, אני וארבעה צרפתים. גולשים מהעץ להר ומשם לצד השני של הוואדי כבל באורך של כ-300 מטר, פונים ימינה בשביל ואחרי כמה דקות הליכה מגיעים לכבל שמחזיר אותנו. קלי קלות. הסיבוב הראשון עבר מהר והמשכנו לסיבוב נוסף. אני יוצא ראשון, תופס תאוצה ומהירות ואז באמצע הדרך אני מרגיש שאני מאט עד שעוצר לגמרי, כ-150 מטר מהגדה הקרובה. אני מסתכל על החיבורים ורואה ששמתי את טבעת הדי לאיבטוח הפוך והיא גרמה לחיכוך שעצר אותי.
הניסיונות לשחרר את הטבעת לא צלחו. מה לעשות? אין קליטה לטלפון (המקום היחיד בכל הטיול בלי קליטה), אין מדריך, איילת בצד השני מחכה לתורה לגלוש אבל לא רואה אותי. אני מסתובב ומתחיל לזחול הפוך בתנוחת קוף לכיוון הגדה הנגדית מושך עצמי בכוח נגד חיכוך הטבעת, משתדל לא להסתכל לתהום מתחתי, כל כמה דקות צועק לאיילת שלא תצא עדיין כי אני מתעכב.
על יד שמאל תלויה מצלמת ה-Gopro ואני חושב לעצמי מתי אתייאש ואזרוק אותה לתהום ומה יקרה כשיגמר לי הכוח. אני מנסה לנוח אבל מסתבר שאפילו התלייה באוויר בלי לזוז דורשת מאמץ. המחשבה שאיילת לא מבינה מה קורה מדרבנת אותי ובשארית כוחותיי אני מצליח להגיע אחרי מה שנראה בעיניי כנצח ונמשך כ-15 דקות לדברי איילת, לצד השני. ניצלתי.
ומה היה קורה אילו זה היה קורה לאיילת? מה הייתי עושה? מה אפשר לעשות? 0 בבטיחות כתבתי במשוב שהתבקשנו למלא בסוף הטיול, גם בסעיף חיות הבר שראינו נתתי ציון נכשל, אם לא סופרים את עכברושי העצים, העלוקות, עכבישים שחורים וקן נמלים אדומות בדיוק בתחנת העגינה באחת מנקודות הזיפליינינג שגרם לכל אחד לפצוח במחול תוך כדי התחברות לכבל הפלדה וזינוק זריז במיוחד. בסעיף האוכל רשמתי חדגוני. על המים הקפואים במקלחות לא היה סעיף בשאלון, אבל בשאלות הסיכום תיארתי את הטיול כחוויה מעולה ושלבטח אמליץ לחברי.
על מים סוערים
את 480 הקילומטרים בין Huai xai ל-Luang parbang בחרנו לעבור במעבורת ששטה במורד הזרם בנהר המקונג. 140,000 קיפ לאוסי - 17$ לכרטיס ומקום ישיבה בהפלגה שעורכת יומיים עם הפסקה בלילה. אפשר גם לקחת סירה מהירה ששטה את כל הדרך ב-7 שעות בלבד, תמורת 400,000 קיפ, אבל מדובר בחוויה מפוקפקת, מסוכנת וגם מאוד לא נוחה.
במעבורת שהייתה בתפוסה מלאה לגמרי היו כמעט רק תרמילאים, המקומיים היחידים ישבו על הרצפה בחלק האחורי - מחלקה שנייה. במזנון הצנוע בין שתי המחלקות אפשר היה לקנות בירה, מנה חמה קפה ותפוצ'יפס.
איילת הפגינה ספורטיביות ונרדמה בקלות על המושבים הקשים, ואני נהניתי מהנוף הפראי אך השומם והאפוקליפטי מעט. כנראה שווילה עם נוף לנהר לא מאוד פופולרית כאן, או שאולי פשוט ככה נראית מדינה מהפחות צפופות בעולם. קשה היה למצוא סימני חיים לאורך גדות נהר המקונג כל הדרך עד לואנג פראבנג, אליה הגענו אחר הצהריים ביום השני להפלגה. עיר קטנה שנחשבת פנינה ארכיטקטונית ומקור גאווה גדול ללאוסים שלשימחתנו חגגו בתהלוכה צבעונית ומקסימה עשור לצירופה לפרויקט השימור של אונסקו בדיוק כשהיגענו. ואין ספק, ללאוסים יש הרבה מאוד סיבות לאהוב ולהיות כל כך גאים בלואנג פראבאנג.
העיר קומפקטית, רומנטית (קולוניה צרפתית לשעבר), ירוקה, יפה, טעימה, ויש גם שופינג, חנויות בוטיק, שוק נעים, מדרחוב ופסטיבל קולנוע שבו קניתי את חולצת הטישרט הכי מגניבה שלי ומתנות שאין בתאילנד - וכל זה במרחק שעה וחצי טיסה מבנגקוק (יש גם אוטובוס).
אז נכון, כמו שכתבו לי בתגובות לחלק הראשון של הכתבה, לא נפשנו בחוף נאגאפלי במיאנמר, לא הלכנו לדוג עם דולפינים בנהר האירדאווי, לא שטנו על אבובים בואנג ויאנג... אבל עכשיו יש לנו הרבה סיבות לחזור ללאוס ומיאנמר. ואתם יודעים מה, מבחינתנו לחזור על אותו הטיול גם סבבה.
לפנייה לכתב/ת 
