"היהודים באים": נשיכה קלה בכנף
עונתה השנייה של "היהודים באים" נפתחה במערכונים מושחזים, ומוני מושונוב מתגלה שם כראפר לא רע בכלל, אבל נכון לעכשיו היא פחות מאיימת מקודמתה. ובכל זאת זאת מדובר בתוכנית חשובה
זה אמנם נתון לוויכוח, אבל מצבה של הסאטירה הישראלית מעולם לא היה טוב ורע יותר. על המסך כרגע רצות שתיים מהתוכניות הטובות ביותר בתולדות הז'אנר בישראל, בדמותן של "ארץ נהדרת" ו"גב האומה", ואלו מספקות כיום מדי שבוע את עונותיהן המושחזות ביותר – תוצאת שילוב בין כתיבה חדה, מציאות עגומה והיעדר השפעה מתמשכת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"המדינה נגד או.ג'יי סימפסון": רצח קליל
"אחותי ג'קי": סרט טורקי עם ג'קי אזולאי
"וייניל: מגניבה כמו תקליט ישן - שכבר שמעתם
אליהן הצטרפה כעת גם "היהודים באים", ששבה אמש (ו') לעונתה השנייה, וממש כמוהן, גם היא לא מפחדת לבוא בביקורת מושחזת, לעקוץ, לדקור ולפצוע. השתיים האחרות אמנם עושות זאת על חשבון אקטואליה ישראלית בעוד "היהודים באים" מתמחה בשחיטת מסורת יהודית ואתוס ציוני, אבל לפחות במבחן התוצאה מדובר במוצרים שווים עם אפקט דומה ומנוגד לחלוטין למהותן: אלחוש מוחלט.
לא ש"היהודים באים" לא מוצלחת. בדיוק ההיפך, למעשה. כשהיא מציגה את בן דמותו של יגאל עמיר חוזר בזמן אל ה-4 בנובמבר 1995 – לא כדי למנוע מעצמו את המעשה שיעשה, אלא כדי לעודד ולהבטיח לו כי הוא עושה את הדבר הנכון, מדובר בהמשך ישיר למערכון ההוא של החמישייה הקאמרית. ואתם יודעים כמה הוא צדק.
מערכון גיוס הדרוזים שלה לא הרבה יותר מגוחך מהמציאות הישראלית בשטח, והוא מתאר היטב ובדיוק רב את הדיסוננס הטמון בסלידה שרוחשים בני עדות מזרח רבים לשכניהם הערבים, תוך התעלמות מוחלטת משפתם וממקורותיהם המשותפים.
ההשוואה בין מזוזות לטלפונים סלולריים (כשצלב הוא מוצר ש"עובד על אותו עיקרון – רק עם מערכת הפעלה שונה") לא מופרכת, ומערכון בחירת שם הילד וההתעלמות מבחירתו במילה, פוגע בנקודה רגישה וכואבת ובדילמה שיותר ויותר הורים צעירים נתקלים בה.
מערכון השם, שהיווה גם פרומו לתוכנית ומתבסס על שירם של הטינג טינגז "That's Not My Name" עשוי היטב כקליפ, והוא מושר וכתוב כהלכה. ודבילי ככל שהוא, אפילו מערכון ביקורה של חנה רובינא אצל הרופא בעקבות מקרה קשה של צינון, שיעול ודיבוק – נועץ קוץ בבלון החשיבות העצמית והארכאיות שנקלעים אליו היום נציגי עולם המשחק והתאטרון הישראלי.
ועם כל אלו, למי זה באמת משנה, כשקהל היעד שלה רק הולך ומצטמצם, וההומור הבאמת מוצלח הוא לא יותר מהטפה למקהלה במקרה הטוב, ובמקרה הרע- כוסות רוח למת?
שהרי כשאופוריית פוסט מלחמת ששת הימים ופרה-יום הכיפורים מוצגת כמסיבה קרחניסטית של ממשלת ישראל, כולל שוטים וההאנג אובר של אחרי, מי יכול שלא לחשוב על חגיגות הליכודיאדה באילת או על תמונת מירי רגב על עמדת הדיג'יי לצד סקאזי - ממש כמו גולדה מאיר הסאטירית?
אומר לכם מי. אלו השבויים במיסקונספציות של יהדות וישראליות. מי שמגדירים עצמם כיהודים לפני כל הגדרה אחרת. אלו ש"היהודים באים" מכוונת אליהם, ובדיוק אותם אלו שמלכתחילה יבטלו אותה רק בשל הניסיון לערער ולו במעט את תפיסת עולמם המקובעת היטב.
כן, יעל שרוני מבריקה, עידו מוסרי מגלה איכויות קומיות נהדרות, יוסי מרשק פורח במקום הטבעי שלו ומוני מושונוב מתגלה גם כראפר לא רע בכלל (מתברר שזה תורשתי). אבל אם את עלייתה עונתה הראשונה ליווה ניסיון שנוי במחלוקת להשתקה, והיא הוחזקה כבת ערובה על מדפי הערוץ הראשון עד שהופצה והפכה ללהיט בשטח, הפעם
"היהודים באים" עולה אמנם מוכחת יותר, אך הרבה פחות מאיימת ומפחידה מלפני שנה.
ועדיין, "היהודים באים" חשובה, ולו ביכולתה לאפשר לאלו שקולם לא נשמע כאן לפרוק אגרסיות. במציאות ישראלית (וכנראה גם עולמית) שחוזרת בקצב מדאיג אל המקורות, מצדיקה עוולות עכשוויות בטיעונים מקראיים ומקשיחה ומסתגרת בתפיסות מרקיבות מהיעדר ריענון, גם זה משהו. בקרוב אפילו את זה לא נוכל לעשות.
כבר לא מעט שנים שהסאטירה בישראל היא בעיקר כדור הרדמה. גז צחוק שתפקידו העיקרי הוא לטשטש את הכאב ולהפוך גם את האבסורדי לנסבל יותר. עם ישראל נהנה ללעוג לנבחריו ומודע לשלל מגרעותיהם, אך במאני טיים לא החיקוי המבזה ולא הביקורת הנוקבת ביותר הם שיקבעו. ואם כבר שנים לא הצליחה יצירה סאטירית בישראל לשנות מציאות והרגלי הצבעה, כמה כבר יכולה לשנות כאן כזו שמעמידה באור קצת פחות מחמיא נרטיבים וסמלים שמלווים עם עוד מתקופת התנ"ך? ועוד בשישי בערב?
