נתקעה בזמן: "צער גידול בנות" מביכה
הגרסה החדשה של "צער גידול בנות" נראית כמו פארודיה על סיטקום של פעם - כי זה בדיוק מה שהיא: סדרה חסרת תחכום עם הומור עבש שלא התעדכן מאז שנות ה-90. מעריצים יקרים, אל תפגעו בזיכרון הילדות שלכם
אין טעם לרכך זאת או לנסות להיות עדינים. "Fuller House", שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, סדרת ההמשך החדשה לקלאסיקת הסיטוקמים הניינטיזית שזכתה כאן לשם האידיוטי "צער גידול בנות", היא המוצר הטלוויזיוני המביך ביותר שנוצר זה זמן רב. כן, אפילו בהשוואה לעונה החדשה והאיומה של "תיקים באפלה". וזה אומר משהו.
אבל לצד התפוררות ערכית והתבגרות נפשית מגיעים גם ליטוש, שיוף, והתפתחות של טעם תרבותי. במילים אחרות ובהקשר לסיבה שבגללה התכנסנו – המראה של דייב קוליאר, הלוא הוא אנקל ג'ואי השטותניק, בפיג'מה של באגס באני אולי עבר בשלום לפני 25 שנים, אבל לראות אותו היום חונך אחת חדשה זו חוויה מטרידה הרבה יותר משהיא מצחיקה. ברצינות, שמישהו יאשפז את האיש הזה במקום להסתובב בבית מלא ילדים.
כן, המשפט הבא הובא לכם בצורת ציטוט, שכן כך בדיוק הוא נאמר בסדרה. כלומר, רגע לפני שכל הקאסט (בסיומה של סצנת אקספוזיציה מביכה במיוחד, במסגרתה כל דמות מספרת כבדרך אגב את כל שעבר עליה בשני העשורים האחרונים, סתם כך בארוחת בוקר) שובר את הקיר הרביעי ומביט במצלמה. "רק את לא איתנו", הם מסמנים לאחיות אולסן, ברגע מודעות עצמית נדיר במוצר שזועק למעט מזו. נחשו מה, חבר'ה? מתברר שכל הזמן הזה מישל היתה המבוגר האחראי בבית.
פרט לרגע הזה ולרגעים בודדים כמו השורה של ג'סי "היינו מתחבקים בכל יום באייטיז. לפעמים אפילו היינו שומעים פסנתרים", ניכר ש"Fuller House" (אגב, מה דעתכם על "צער גידול עוד יותר בנות"? לא מספיק רע?) פשוט נתקעה בזמן. כקומדיית מצבים היא מתנהלת בעולם של צחוקים מוקלטים ופאוזות לצורך מחיאות כפיים, כשהיא מדגמנת סכריניות שהפכה מאז לקלישאה על משפחות אמריקניות בטלוויזית ניינטיז. ברוב הפעמים "צער 2016" פשוט נראית כמו גרסת פארודיה של ג'ימי קימל על זו המקורית ודומותיה. אבל כמו במקרה של "תיקים באפילה", גם כאן אתה מחכה לטוויסט, והטוויסט הוא שפשוט אין טוויסט. זהו המוצר וכך הוא מוגש לכם. ללא טיפת תחכום או עדכון תוכנה.
אז אנא מכם. לא בשביל הנוסטלגיה, לא בגלל פלטפורמת נטלפיקס הטרנדית, אפילו לא בשביל ג'ון סטאמוס – חביב ככל שיהיה. תנו ל"צער גידול בנות" להישאר לא יותר מזיכרון מתוק של ילדות תמימה. אל תמשיכו איתה לחייכם הבוגרים, בבקשה מכם. גם אם מוכרים לכם אותו עכשיו בעטיפה חדשה, אל תפלו בפח וראו אותה בדיוק כמה שהיא: חטיף "טעמי" שנותר על המדף 20 שנה, צבר עובש והרקיב. עם כל הצער שבדבר.
