למען האושר: כך תהפכו ביקורת עצמית לאהבה עצמית

אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. אנחנו האנשים שהכי פוגעים בנו, שהכי מאמללים אותנו, שהכי גורמים לעצמנו סבל. אנחנו אלה שאומרים עלינו את הדברים הכי איומים, הכי פוגעים, הכי משפילים. אנחנו אלה שמבקרים, שופטים, תוקפים, דורסים, מחטיפים, מלקים, מקללים, מעליבים, מוחקים את עצמנו, מבטלים את עצמנו, בזים לעצמנו, והורסים לעצמנו את החיים. אנחנו - לא אף אחד אחר.

אנחנו אלה שצועקים, מסננים או פולטים בהיסח הדעת, ברגע של כעס או תסכול "איזה טיפש אני", "איזו מטומטמת הייתי", "אני כזה אפס", "ברור שלא ייצא ממני כלום", "חבל על הזמן שלי", "מה בכלל חשבתי לעצמי", "אני כזה גולם", "כזאת קשקשנית", "טמבל", "אידיוטית", "כישלון מהלך".

הטורים הקודמים בסדרה:

אם אתה גבר - תן לבכי שלך לפרוץ החוצה!

מה זה משנה מה אחרים חושבים? אתה מחליט על עצמך

העונשים הקטנים בין בני זוג - והנזק שזה עושה ליחסים

לפעמים אנחנו מכאיבים לעצמנו גם פיזית, לא רק מילולית. סוטרים לעצמנו, דופקים על השולחן, דופקים את הראש בקיר. אם הייתם מצלמים את עצמכם באותו זמן, לא הייתם מאמינים מה אתם מעוללים לעצמכם.

נכון שזה מעיק, מרתיע, מזעזע ומכווץ לכם את הלב?

אל תזניחו את עצמכם

אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? כי ככה התרגלנו. אנחנו לא מכירים שום דרך אחרת לפרוק את התסכולים שלנו או להתמודד עם הכישלונות שלנו. אנחנו מרגישים חסרי אונים, קטנים, מסכנים, עלובים, ועושים לעצמנו בדיוק את מה שעשו לנו פעם כשהיינו זקוקים ליד מנחמת, לחיבוק עוטף, להקשבה, להבנה, לחמלה, לאהבה.

אבל באותו רגע שהיינו זקוקים לכך יותר מכל, נשארנו לבד. זנחו אותנו, נטשו אותנו, בגדו בנו - וטעם הבגידה עדיין נמצא שם בגרון. ותחושת האובדן נצרבה שם בנפש. והכאב הזה מלווה אותנו כל ימי חיינו.

כשאנחנו חווים כישלון זוגי, הורי, חברי, מקצועי, האוטומט שלנו אינו לחמול על עצמנו כי אם לתקוף, אינו להקשיב כי אם לצעוק. אנחנו מוצפים בכאב, ובמקום לחבק את עצמנו, לנחם, לבקש עזרה, ולבכות, אנחנו מעוללים לעצמנו את מה שעוללו לנו.

אנחנו מבקרים, שופטים, חובטים, משפילים, תוקפים, מעליבים, ובעיקר משאירים את עצמנו לבד. אנחנו נשארים לבד. אנחנו מרגישים לבד. אנחנו לא מאמינים שמישהו יהיה איתנו שם, כשקשה לנו, כשכואב לנו, כשעולמנו נחרב.

גם לכם מגיע חיבוק

נניח לרגע שזו הילדה שלכם מגיעה בוכה מבית הספר בגלל שהציקו לה. או הבן שלכם חוזר הביתה עצוב ומסוגר בגלל שנכשל במבחן. האם תתקפו, האם תעליבו, האם תטיפו או תייסרו?

ברור שלא. מה פתאום? אתם קודם כל תחבקו אותם, תספרו להם שאתם אוהבים אותם, שתמיד תהיו לצידם, שתעשו הכל כדי שיהיה להם טוב, תקשיבו, תלטפו, תמחו את הדמעות. תהיו בשבילם במאה אחוז כי אתם אוהבים אותם והם הדבר הכי חשוב לכם עלי אדמות.

ואתם, מה איתכם? אתם לא הדבר הכי חשוב לכם עלי אדמות? לא מגיע לכם אהבה, חמלה, הקשבה וחיבוק? מה ההבדל ביניכם לבין הילדים שלכם? מדוע אין לכם זכות לקבל את מה שהם מקבלים? למה שלא תבקשו שיקשיבו לכם, שיהיו בעדכם, שיישארו אתכם כשקשה לכם, או כשכואב, או שאתם כל כך מיואשים ומתוסכלים ומרגישים חסרי אונים?

עשו הסכם עם עצמכם

ביניכם לבין הילדים שלכם יש מחויבות בלתי כתובה: עליכם לנחם, לחבק, לקבל, להקשיב, ולאהוב ללא תנאי. אתם יכולים להתחייב ולנהוג באותה דרך גם עם עצמכם: לא לקלל, לא להעליב, לא להכות, לא להאשים, לא להקטין, ולא לבטל את עצמכם.

כדי שזה יעבוד, אתם מוזמנים להקים קבוצת תמיכה. היא כוללת את הילדים שלכם, את בני הזוג, החברים הכי טובים, בני המשפחה, אפילו קולגות שאתם סומכים עליהם בעבודה - וכן, גם אתכם, בעיקר אתכם.

יש אנשים רבים שאוהבים אתכם, שאכפת להם מכם, שרוצים להיות שם בשבילכם. תאמינו בזה. הסכימו לחוות את זה. תנו להם להתקרב, לחבק, לאהוב, ואל תישארו יותר לבד. אף פעם.