"המטרה: לונדון": לונדון לא מחכה לכם
החברה של אבי לרנר ממשיכה עם המתכון הקבוע לסרטי אקשן: כוכבים גדולים שמתבזים בלוקיישנים במזרח אירופה. עם דעיכת סטאלון ו"בלתי נשכחים" שלו, מגיע תורם של ג'רארד באטלר ומורגן פרימן לחדש את הפרנצ'ייז שלהם - הפעם מול הנבל אלון אבוטבול. אבל "המטרה: לונדון" ממוחזר ברישול
שלושה שחקנים – ג'רארד באטלר, מורגן פרימן ואהרון אקהרט. לכל אחד מהם יש ברזומה לפחות סרט ראוי אחד: באטלר כיכב ב-2007 ב"300" (לחובבי קומיקס הומו-ארוטי-אולטרה-פשיסטי), לאקהרט יש ברזומה את תפקיד הארווי דנט/דו-פרצוף ב"האביר האפל" (2008) ולמורגן פרימן קילומטראז' מכובד בקלאסיקות הוליוודיות ("חומות של תקווה", "שבעה חטאים"), שלל מועמדויות לאוסקר, וזכייה על תפקידו ב"מליון דולר בייבי" (2004). אלו הסרטים שאנחנו חושבים עליהם כאשר מופיעה כרזה לסרט חדש בכיכובם.
אבל מה עשו שלושת השחקנים מאז הסרטים שבהם אנו מעדיפים להיזכר? מלבד השימוש בקולו של באטלר בסדרת האנימציה "הדרקון הראשון שלי", האם היה סרט ראוי אחד שבו היה לו תפקיד ראשי מאז "300"? רק לפני שבוע עלה על המסכים "מלחמת האלים" שמיד הפך לכישלון ביקורתי וקופתי מהדהד.
אקהרט התעלה עליו כששיחק בשתיים מפיסות האשפה הזניחות של השנים האחרונות ("פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס" ו"אני פרנקנשטיין"). ופרימן? גם בתפקידיו הסבירים, המניירות שלו שחוקות - תוצאה של הסתמכות יתר על קול "חוכמת האלוהים" הבוקע מגרונו. אם פרימן היה מוכן לשחק בסרט כמו "מומנטום" (2015) אפילו איכויות קולנועיות מינימליות אינן מובטחות בסרטיו.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
כל זה מביא אותנו לסרט הנוכחי "המטרה: לונדון" ("London Has Fallen") - סרט המשך ל"המטרה: הבית הלבן" (2013). הפקה של חברת מילניום שבראשה עומד אבי לרנר. חברה הממשיכה את מסורת האקשן נטול ההתנצלויות והעידון שזוהה בשנות ה-80 עם חברת קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס.
יחד עם סרטי סדרת "בלתי נשכחים" (שקרטעה בקופות בחלק השלישי), גם זו החדשה אמורים להפוך למרובת פרקים. הנוסחה פשוטה: שחקנים מפורסמים אבל לא בשיאם, עלילה גנרית, הפקה גדולה שבה חתכו לא מעט פינות, וניסיון פשוט ובוטה לשלהב קהל לא מתוחכם. זו הנוסחה, והתוצאה, באופן לא מפתיע, ירודה.
"המטרה: הבית הלבן" היה מעין "מת לחיות" בבית הלבן. הגיבור הוא מייק בנינג (באטלר), סוכן השירות החשאי המלווה את הנשיא בנג'מין אשר (אקהרט) ואיתו הם גם מיודד. בנינג מציל את הנשיא וחברי הקבינט שלו לאחר שטרוריסטים צפון קוריאנים משתלטים על הבית הלבן ושובים אותם. חלק לא מבוטל מהסרט הראשון מתנהל מול סגן הנשיא אלן טרומבול (פרימן) שהופך בשעת המשבר לנשיא בפועל, ושאיתו הגיבור משוחח במהלך תהליך החילוץ.
ב"המטרה: לונדון" הזירה מתרחבת - לאירופה, ולטרור מוסלמי. מעניין לשם לב שסרט המקפיד להראות טרוריסטים ערבים מחוסלים, להציגם כאוסף סטריאוטיפים ללא גרם של מורכבות אנושית (לא שהיתה ציפייה למשהו אחר), עדיין נזהר ומפריד את המרכיב המיליטנטי מהדתי.
המחבל הראשי - אמיר ברקאווי (אלון אבוטבול) מוצג כסוחר נשק הממומן על ידי משטרים עוינים לארצות הברית, ומי שמחמש את אויבותיה. זו לא מלחמת דת, חלילה. לכן גם הסממנים החיצוניים שלו מתורבתים. חליפה, אנגלית טובה למדי, וצבא טרוריסטים שפועל במיומנות של יחידת עילית. כל זה לא מבטל את השימוש בחרב עורפת ראשים ובהוצאה להורג באינטרנט במסורת דאעש.
העלילה פשוטה כפי שהיא מטומטמת. ראש הממשלה הבריטי מת. ללוויה אמורים להגיע כל מנהיגי העולם (מלבד פוטין, כפי שמודגש בסרט). העומס יוצא הדופן של אחמ"ים, בסיטואציה המאורגנת באופן חפוז, מעלה את חששותיו של בנינג. מה עוד שהוא בכלל רוצה לפרוש מהשירות, בגלל שבקרוב עתידה להיוולד לו תינוקת. עד סוף הסרט הוא יבין היכן צריך להיות הורה שחשוב לו עתיד ילדיו. כן, זה סוג כזה של סרט.
כטב"מ אמריקאי מפציץ את המתחם של משפחת ברקאווי בפקיסטן, ועוד ביום החתונה של הבת. ברור שהנקמה בוא תבוא. במתקפה משולבת, גדולה ומופרכת הרבה יותר מזו שאפשרה להשתלט בסרט הקודם על הבית הלבן, הטרוריסטים מצליחים לחסל בתיאום מושלם את המנהיגים הבכירים בעודם נמצאים בנקודות שונות בלונדון.
הם גם מפוצצים כמה מהמונומנטים המזוהים עם לונדון - פעולה משתלמת כלכלית להפקה מכיוון שלאחריה היה ניתן להעביר את רוב צילומי הסרט לסופיה בבולגריה. ההאקר הגאון של הטרוריסטים מצליח, בכוחות עצמו ובכמה הקלקות, לשתק את כל החשמל בלונדון, לנטר את כל התקשורת המסווגת, ובאופן פלאי עדיין להיות מסוגל לראות דרך כל המצלמות המפוזרות בעיר נטולת החשמל.
די ברור שהסרט מגבב כל תסריט תקיפה טרוריסטי מהשנים האחרונות - מסרטי "מת לחיות" דרך "משימה בלתי אפשרית" וכלה בסרטי "ג'ק ראיין" - לתוך סרט אחד. העובדה שהדמויות בסרט מתייחסות כמה פעמים לעובדה שנדרש תכנון של שנים כדי להוציא מבצע כזה לפועל, לא פותר את התסריט מהחובה להפגין גרם של סבירות.
האקשן מתחיל לאחר כמעט שליש של סרט, וברגע שבו הוא מתחיל - הוא לא פוסק. כל זה לא הופך את הסרט למוצלח או מלהיב במיוחד. האפקטים המלווים את הסרט נראים כמי שתוכננו בהתאם לדרגת ההשקעה המינימלית. כל פיצוץ וקריסה של בניין, או נפילה של כלי טייס, מוצגים בתמונה מעורפלת. חסכו עלינו בתקציב לפיקסלים.
העלילה נטולת כל מהלך מפתיע או מקורי. לא מזעזע, לא מותח, לא ברוטלי בדרך מקורית או אינטנסיבית.
הטון הכללי של "בוא נקרע לבני הזונה הערבים את הצורה" יקסום לקהל שמן הסתם יהיה מוכן להסתפק בתוצר כה ירוד.
הבמאי המיומן של הסרט הראשון היה אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), וגם אז התוצאה לא היתה יותר מבינונית. ב"המטרה: לונדון" הבמאי בבאק נג'אפי פחות מנוסה, באופן ניכר, מקודמו. בנוסף קשה שלא לחשוב על החיבור המוזר: סרט שבויים על ידי במאי שבדי, ממוצא איראני (משפחתו ברחה למערב בזמן מלחמת איראן-עיראק), שמפגין עמדה פרו-אמריקאית רדודה והיסטרית במיוחד על טרור ערבי, וכל זה תחת חסות חברת הפקה בבעלותו של ישראלי.
"המטרה: לונדון" (ארצות הברית) - הבמאי: בבאק נג'אפי. שחקנים ראשיים: ג'רארד באטלר, אהרון אקהרט, מורגן פרימן, אלון אבוטבול, ראדה מיטשל ו-וואליד זואייטר. אורך הסרט: 99 דקות.
