"גרימסבי": השקשוקה של סשה ברון כהן
בניגוד לסרטיו הקודמים, החדש של סשה ברון כהן הוא לא סרט מתיחות. יש בו אקשן מרהיב, הומור גרוטסקי טיפוסי ואפילו סצינות מרגשות. אמנם הבדיחות לא תמיד עובדות, והדמות לא תמיד יושבת על הקומיקאי, ובכל זאת מעריציו לא ירשו לעצמם להחמיץ את הרגעים הוולגרים. חלקם מערבים בעלי חיים וסקס
נדמה כי שיטת הפעולה של סשה ברון-כהן היא להיכנס, להפציץ, ולצאת. ארבע שנים לאחר סרטו האחרון "הדיקטטור", הוא מוצא דמות מפלצתית-גרוטסקית חדשה שמצדיקה, לטעמו, סרט. "גרימסבי" ("Grimsby") הוא סרט קצר במיוחד: 83 דקות בלבד. בו הוא מוותר על שיטת הגרילה שבה השתמש בשלושת סרטיו הראשונים "Ali G Indahouse" מ-2002, "בוראט" מ-2006 ו"ברונו" מ-2009. אין כאן את אותו מיזוג בין קומדיה לסרט מתיחות סאטירי. שילוב שאפשר לו לחשוף בקלונם את האנשים שאיתם הדמות התורנית באה במגע, ולעיתים אף לעמת, באופן אפקטיבי למדי, את צופים עם הדעות הקדומות שלהם.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
גיבור הסרט נורמן "נובי" בוצ'ר (ברון כהן), מגיע מגרימסבי - עיירת חוף בצפון מזרח אנגליה. בדומה לתושבי קזחסטאן, נדמה שגם לתושבי גרימסבי יש עילה לתביעה קולקטיבית כנגד הקומיקאי. "נובי" הוא הגילום המוקצן, פנטזיית האימים, של כל מה שאנגלים מתורבתים יכולים לחשוב על תחתית החבית של בני עמם, אלו החיים בפריפריה שאינה טובה מהעולם השלישי.
זהו סלאמס של משפחות לבנות המתפקעות מילדים שנולדו בנסיבות מפוקפקות. קהילה של שתיינים כרונים, חוליגנים של כדורגל, כבדי משקל ומכוערי מראה, עם התנהלות של עדר בהמות גסות. באופן מיוחד מודגשת העדפתו של נובי לנשים כבדות משקל, בין אם זו חברתו לינדסי (רבל וילסון שאף פעם לא מהססת להשתמש במשמניה לבדיחה), ובין אם זו חדרנית שחורה (גאבורי סידבי הזכורה מ"פרשס") שזוכה במהלך הסרט לקלוזאפ גניקולוגי.
ב"בוראט" נקודת המוצא התרבותית של הגיבור אפשרה עלילת "דג מחוץ למים" עם אפקט סאטירי. ב"גרימסבי" הדמות היא קריקטורה מוקצנת, אך התחככותה באנשים "נורמאליים" לא חושפת דבר. המטרה היא אך ורק צחוקים, והשימוש בדמות הוא פחות עניין של סאטירה ויותר של בדיחות שטעמן, באופן מכוון, רע במיוחד.
העלילה עוסקת באיחוד בין נובי ובין אחיו הצעיר שממנו הופרד בילדותו ואותו לא ראה במשך 28 שנים. האח סבסטיאן (מארק סטרונג) גדל הרחק מגרימסבי, בביתם של הורים מאמצים המייצגים מעמדית ותרבותית את הצד השני של הסקאלה. בבגרותו סבסטיאן הפך לסוכן-על בשירות ה- MI6. המפגש המחודש בין שני האחים יכול להיות בסיס לאבחנות על הפערים המעמדיים והתרבותיים בין שני האחים שהופרדו, אבל זו אינה מטרת הסרט. הבדיחה הבסיסית שלו היא על תת-האדם הבריטי המוצא עצמו מעורב בפרשת ריגול שבה הוא מסייע לאחיו, ונדרש להפוך לסוג של ג'יימס בונד בעודו חסר כל שמץ של מיומנות, תחכום או אלגנטיות.
נקודת המוצא מזכירה את זו שהוצגה, רק לפני חודשים ספורים, בקומדיית הפעולה "מרגלת" בכיכובה של מליסה מקארתי. ההבדל המשמעותי הוא שב"מרגלת" היה ניסיון לתת לדמות שמקארתי גילמה, חרף חוסר התאמתה לדימוי הפיזי של סוכן-על, מהלך עלילתי שבו היא תפגין את התאמתה לתפקיד. ב"גרימסבי" אין שום יומרה לשינוי חיובי מסוג זה. הבהמה נשאר בהמה.
המזימה שאותה צמד האחים מנסה לסכל היא ניסיון לחסל באמצעות הפצת נגיף את בני המעמדות הנמוכים. מזימת "נחסל את הרוב למען שארית הפליטה האנושית" מהסוג שמזכיר את סדרת הטלוויזיה הבריטית "אוטופיה", ואת "קינגסמן: השירות החשאי", ושיכלה להיות חלק מהניסיון לומר משהו על יחסים מעמדיים.
המזימה קשורה לארגון הומניטארי המנוהל ע"י רונדה ג'ורג (פנלופה קרוז). הפעילות ההומניטארית באירועים גדושי סלבריטאים מאפשרת כמה בדיחות אכזריות במיוחד על חשבונם של דמויות כמו דונלד טראמפ ודניאל רדקליף, ומספקת תירוץ להנעת העלילה בין מספר ארצות. אין ניסיון לספק סבירות לאיזשהו מהלך עלילתי. היא רק תירוץ קלוש להגיע לאחת מסצנות ההומור בטעם רע שמסביבן הכול נתפר.
אז כאן אפשר להגיע לתשובה לשאלה המהותית – האם זה מצחיק? למרות שהסרט קצר, ואמור להיות גדוש בבדיחות, ניתן להרגיש שחלק גדול מהן לא עובד. נדמה כי לאחר שרשרת דמויות עם מבטאים, גם המבטא המקומי יותר של הדמות אותה מגלם ברון-כהן לא יושב עליו היטב. ובכל זאת, מספר ספור (מאוד) של סצנות – ובעיקר סצנה אחת שטסה הישר לפנתיאון של הומור מפלצתי וגרוטסקי המערב בעלי חיים וסקס – יהיו די והותר לאלו המעריכים את סוג ההומור של ברון כהן.
הבימאי לואיס לטרייה (סרטי "המשלח", "התנגשות הטיטאנים") הוא יותר בימאי אקשן מקומדיה. סצנות האקשן ילהיבו את חובבי סגנון "משחקי ירי בגוף ראשון". אבל בין סצנות האקשן, לסצנות הומור גרוטסקי, לסצנות פסוודו-רגשניות של זיכרונות הילדות של סבסטיאן, הסרט הוא שקשוקה סגנונית שמה שיישאר ממנה הוא אך ורק סצנת גועל בודדת הגובלת בגאונות סוריאליסטית.
