איך נתתי לבעלי לפתח קריירה ונשארתי מאחור?

כשהייתי בת 30, הוא נכנס הביתה עם חיוך מרוח על כל הפרצוף וחזה מנופח מגאווה - "הגעתי לשיא בקרירה שלי", הוא אמר. את המשך המשפט אני לא זוכרת. גם לא פרגנתי לו למען האמת. הייתי אמורה לטפוח לו על השכם, לספר לו כמה אני גאה בו, על הדרך שעבר, ההישגים, ההתמדה והעבודה הקשה. לקפוץ עליו בחיבוקים ונשיקות ולרוץ לחנות המתנות הקרובה לקנות לו איזו מדליה או כוס עם תמונה ולבבות צבעוניים.

עוד בערוץ הורים:

- כי אין כמו עצה של אמא

- 5 טעויות של הורים שמגבירות קנאה בין אחים

- על מה אבות חושבים?

במקום כל אלו הסתכלתי על עצמי ושאלתי - "מה איתי?". הסטטוס שלי היה מקובע: אמא. עקרת בית. זהו. החיים שלי התנהלו סביב ילדות, הנקה, ג'ימבורי, חברות, ניהול בית. אפילו רוב החברות שלי היו ה"אמהות של". לא היו תשוקות, אהבה גדולה למשהו, לא ראיתי שום עתיד מקצועי באופק, לא יכולתי להתפאר בתעודות הצטיינות מנקרות עיניים.

עדה אופיר: "מה איתי?"

שני קרייריסטים בבית אחד? לא מתאים

לא הבנתי איך נתתי לו לפתח קרירה ענפה במשך שנים בעוד שאני נשארתי מאחור. כשהוא נופף בדגל ההצלחה רציתי גם ובעיקר לא הבנתי למה מגיע לו ולא לי. חשבתי על המחיר ששילמתי כשלקחתי צעד אחורה בזמן שהוא דילג קדימה, שאט לעבר המטרה והשאיר אבק של הצלחה מאחוריו. הוא היה מאוד ברור וחד, ידע לאן הוא הולך, איפה הכיוון שלו בחיים, מה מרגש אותו, במה הוא טוב, הצליח להתמקצע, ללמוד ולעבוד קשה (וכמו שאומרים בפולנית מדוברת: טפו טפו טפו).

אבל בזמן שהוא התפאר ובצדק על ההישגים שלו, ניסיתי לחשוב על שלי, על כל חלומות טרום האמהות ולא זכרתי מה הם. היה לי תואר במשאבי אנוש, הייתי מנהלת הדרכה בחברה גדולה. נזכרתי בניסיון לחזור לשוק העבודה אחרי לידת בכורתי, בעשרות קורות החיים שהעברתי וההצעות שחייבו אותי להקריב את האמהות תמורת עבודה בשכר מינימום או בתפקידים שלא הולמים את כישוריי. טלפונים מחברות כוח אדם על משרות מנצנצות שדווקא יצרו רצון לחזור לשוק העבודה אבל נפסלו כי דרשו שעות עבודה מרובות. מישהו הרי צריך להישאר עם הילדות והמישהו הזה הוא אני. שני קרייריסטים בבית אחד? לא מתאים.

"מישהו צריך להיות עם הילדות"

החלומות טושטשו בסינר ההנקה

הוא כמפרנס יחיד נאלץ כמובן לוותר על זמן איכות עם הילדות, עבד המון שעות, ראה אותן לעיתים כשהן ישנות, בילה בעיקר בסופשבוע אבל הוא גם הצליח, הגיע להישגים, סיים תואר שני בהצטיינות ואני? סיימתי שישה שיעורים בסדנה לעיצוב אלבומים. הייתי בעיקר אמא. בלי הרבה מסביב.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לא קל להתפאר ברגש הקנאה, בטח כשמדובר בבן זוג שלך לחיים. קנאתי בהצלחה, בתעודות, בהתרגשות לקום בבוקר ולהתלבש, לסמן יעד למטרה ולכבוש. התגעגעתי לחלומות שהיו לי, כאלו שטושטשו בסינר הנקה ואמהות במשרה מלאה סביב השעון.

תהיתי איך אני מייצרת תשוקה וחיבה כלפיו, מטשטשת את הרגשות ומצליחה לפרגן לו, לשמור על חזית מאוחדת. זה הבעל שלי, האיש שאני אוהבת, זה שאני באמת שמחה בהצלחה שלו. ההיגיון אמר שאני צריכה להיות בשבילו ברגעי האושר האלו אבל הרגש התקשה, תקופה ארוכה של הדחקה התנקזה לתוך רגע קטן ומשפט אחד שהדהד "הגעתי לשיא בקריירה".

הקנאה טלטלה אותי

זו הייתה בחירה מודעת, החלטה משותפת. עדיף אמא בבית מאשר מטפלת, החלטה שחשבתי שתהיה זמנית אבל התארכה מעבר לצפוי. שנה וחצי בבית, אחר כך התאקלמות בגן, קצת הפסקה מהכול, חיפוש עבודה שכפה עלי להתפשר בתפקיד ושכר והופ - שוב הריון שלאחריו לא היה טעם לחזור למעגל העבודה.

במשך שנים נשארתי מאחור, ויתרתי עבור המשפחה שלי אבל עכשיו הבנתי שהגיע התור שלי, לקחת פסק זמן לעצמי, לחפש בפינצטה את החלומות של פעם ולהגשימם. הקנאה לאיש שלי טלטלה אותי אבל הובילה אותי להרים טלפון, להירשם ללימודים, לפתוח עסק עצמאי ולהתחיל לאט לאט להגשים חלומות.

הכותבת היא אמא לשלוש בנות, נשואה באושר, כותבת ועורכת תוכן