הוצאת ירושלים
כוונתם של אנשי התנועה להצלת ירושלים טובה והגיונית, אך הם אינם ערים לכך שחלפו הזמנים של "התנתקויות לוקסוס". התנתקות חד צדדית כמו סיפוח חד צדדי שלא במסגרת הסכם בילטראלי, נידונים לכישלון
קשה לומר שאין היגיון בטענתה של "התנועה למען ירושלים יהודית", המבקשת להוציא אל מחוץ לשטח הבירה 200,000 פלסטינים מזרח-ירושלמיים מטעמים דמוגרפיים, ביטחוניים וכלכליים. ברם, הסיכויים לממש תוכנית חד צדדית ישראלית, במציאות פוליטית עוינת ובמציאות ביטחונית הנראית חסרת פתרון, קשה עד בלתי אפשרית. מעבר לכך, תוכניות התנתקות אינן פטורות מלהציע פתרונות חלופיים לקשיים שיווצרו כתוצאה מוויתור כזה.
עוד בערוץ הדעות:
הטיהור האתני של יהודי ארצות ערב
ראשית, האפשרות להפוך את "הכפרים המתנתקים" לאזורי B או C היא טענה בלתי מבוססת ובלתי ניתנת לביצוע. מעמדם של מאות כפרי הגדה כיום כאזורי B או C הושג ב"הסכם שלום" היסטורי, מייגע מתיש ורווי תחבולות, שמרבית סעיפיו אגב, אינם מקוימים.
שנית, חברי התנועה אינם ערים לכך שגם אם "נתנתק" מעשרים כפרים ומ-200 אלף תושבים, המשפט הבינלאומי ימשיך לראות בנו, הישראלים, אחראים לכל מכאוביהם ומחסורם. ההתנתקות מרצועת עזה טפחה על פניהם של מי שחשבו שהתנתקות היא "זבנג וגמרנו". בשל השליטה במעברים היבשתיים, בים ובאוויר, אנו נמשיך להיות האחראים לצרכיהם הרפואיים של תושבי הכפרים המתנתקים, לצרכי הדת, ולאספקת המזון ותמיד נתפלל שב"שטח המנותק" לא יתרחש אסון הומניטארי כיוון שזו תהיה אחריותנו.
שלישית, חברי התנועה מתעלמים לחלוטין מההיבט התעסוקתי. מערב ירושלים היא מעוז תעסוקתי של תושבי מזרח העיר. צריך לזכור שמי שמשמשים כיום כנהגי הרכב הציבורי, פועלי הבניין, עובדי המפעלים, בתי המלון ובעיקר עובדי המוסדות הבריאותיים והסיעודיים "במערב העיר", הם 50 אלף תושבי מזרח העיר. הלוואי שהייתה שם עבודה עברית, אבל אין.
החלופה היא המזרח-ירושלמים. מניעת הגעתם של אלה לעבודתם, ללא מציאת תחליף ראוי, הוא מעשה חסר אחריות, שלא לומר מתכון לקריסה תעסוקתית. התנתקות היא כסגר המוטל על רוב תושבי מזרח העיר, וסגר, כבר למדנו, פוגע במערב העיר יותר מאשר במזרחה. האם יש לרמון, עמית, אריאלי וחבריהם פתרון לסוגיה הבעייתית שישראלים לא ממהרים לעבוד בעבודות לא מתגמלות כסיעוד קשישים, סניטרים בבתי חולים ומלצרים בבתי מלון?
רביעית, התנתקות כזו בתקופה שבה טרור היחידים, שמרביתם מגיע מהישובים המוצעים להתנתקות כזו, הנמשך באין מפריע ואינו מוכרע על-ידי מערכת הביטחון, כמוהו כהודאה בכישלון ועלול לעודד הגברה של הטרור בטענה של ניצול הצלחה.
וחמישית, גם טענות פוליטיות חייבות להיות מבוססות על אמת היסטורית. אמירתו של ניצב (בדימוס) אריה עמית "שבשנת 67' קמה ועדה שחצנית, מתנשאת ומסונוורת מהניצחון ההיסטורי ומצאה הסברים למה צריך להרחיב את ירושלים ולצרף את הכפרים האלה לעיר", היא סילוף איום של העובדות. ההחלטה על סיפוח "מזרח ירושלים" שבה נכללו כ-28 כפרים וכ-70,000 תושבים מקומיים התקבלה בישיבת ממשלה שהתקיימה במרתף בנייני האומה ב-27 ביוני 67' בשעה שבע בערב ואושרה ברוב גדול. ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין הטילו על האלוף רחבעם זאבי (גנדי) לשרטט את המפה של השטח המוצע לסיפוח. התוספת הכה נרחבת של 71,000 דונמים, שהציע גנדי, נבעה מהרצון לרצות את ראש העיר טדי קולק, שביקש לכלול את שדה התעופה קלנדיה (עטרות) בצפון העיר בתוך השטח המסופח, ומאידך ללכת לקראת אנשי המפד"ל בממשלה (ורהפטיג, שפירא, בורג) שביקשו לכלול את מתחם קבר רחל בדרומה.
כוונתם של אנשי התנועה להצלת ירושלים טובה והגיונית, אך הם אינם ערים לכך שחלפו הזמנים של "התנתקויות לוקסוס". התנתקות חד צדדית כמו סיפוח חד צדדי שלא במסגרת הסכם בילטראלי, נידונים לכישלון.
ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, ושימש כראש מנגנון התיאום מול הרש"פ. הוא מחברם של הספרים "סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי פלסטיני" ו"אם תרצו - זו הגדה": הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1967 – 1976.
לפנייה לכתב/ת 
