לא מספיק לצייר ילדי שוקולד
רק לאמנות, בהיותה חדשנית, מחוללת רגש והזדהות ומעוררת למחשבה, יש את הכוח לשנות ולפרק תבניות חשיבה - ומהי גזענות אם לא תבנית חשיבה לפיה בני קבוצה מסוימת הינם נעלים ובעלי זכויות יתר לעומת קבוצה אחרת?
זוכרים את לירון, זו הילדה המתוקה, כהת העור, הרוכבת על תלת-אופן שציירה אורה אייל בספרה של מרים רות "בים-בם-בם תירס חם"? האם אתם מסוגלים להיזכר בילדות וילדים נוספים בספרות הילדים העברית, או אף בזו המתורגמת, שצבע עורם כהה? האם יש להם שם? האם הם גיבורי הסיפור? האם אתם עדיין מקמטים את מצחכם בניסיון להיזכר?
עוד בערוץ הדעות:
הסדר קונפדרטיבי ו"תוכנית מרשל" לפלסטין
הקשר בין טראמפ, מירי רגב ושי חי
נכון, בשנים האחרונות ניתן להיתקל בספרים שבהם נעשה מאמץ לתת במה למגוון האנושי באמצעות איור. הנה, ממש לאחרונה, ראה אור ספר נחמד, "יצאנו לטייל" שמו שערכה רינת פרימו ואיירה בכישרון וברגישות רעיה קרס. בספר זה תמצאו חבורת ילדים רב-גונית, מאוזנת מגדרית, לבושה בטוב טעם יוניסקסי, וכן גם את הילד הממושקף - אך לא את הילד המתנייד בכיסא גלגלים ומחליק אל הספרים המבקשים להתפאר בתו התקן של תקינות פוליטית. וטוב שכך.
טוב שכך?! מה קורה פה?! התחלתי בביקורת מרומזת על ייצוגם הכמעט אפסי של "אחרים" בספרות הילדים, המשכתי בדברי שבח לספר שנותן להם מקום, בטבעיות ובחן, וכעת אני נסוגה ומשמיעה טענה שריחה גזעני?!
אנסה להסביר: ספרות היא אמנות. אפשר ורצוי להשתמש בה ככלי חינוכי, אך יש לעשות זאת בזהירות ובתבונה. אף אם נניח בצד את הסכנות האורבת לאמנות המגויסת, הנוטה להיות פשטנית ונוסחתית (לא תמיד, כמובן, יש גם יצירות מגויסות נפלאות) חשוב לציין כי כאשר דרכי הפעולה פשטניות ונוסחתיות, ממילא גם ערכה החינוכי-הסברתי של היצירה נחלש. ואם נחזור אל הילד כהה העור, אל הילד בכיסא הגלגלים או אל הילד המעדיף בגדי בנות: תארו לעצמכם שמעתה, בכל ספר ילדים שתיקחו לידיכם, תמצאו את אותה חבורה תקנית, כמו-מגוונת - אך למעשה אחידה; חבורה שבה "האחר" משמש כנציג, לא כאינדיבידואל, ובוודאי לא כדמות ראשית ומשלהבת שעמה יוכל הילד - כל ילד, ולא רק החריג - להזדהות. והרי ההזדהות היא המסירה את המחיצות שבינינו לבין הזולת ומתוקף כך היא הכלי היעיל ביותר נגד גזענות.
כמו "ילדי העולם"
אז מה עושים בתוך המלכוד הזה? ראשית, מפני שהמצב בספרות הילדים העברית רחוק שנות אור מן המצב שתיארתי, והיא משוועת לדמויות שאינן הילד ההגמוני - בהיר עור, בריא, יהודי, הולם את מגדרו - אני מציעה שנמשיך לשמוח בכל ניסיון להעשיר את חברת הילדים בספרות, וכמובן, נשאף לכך שילדים לא הגמוניים יחדלו לשמש כסטטיסטים, יעברו לקדמת הבמה ויהיו לגיבורים (דבר התלוי בסופרים ובמאיירים גם יחד). רצוי מאוד שאותם ילדים לא יהיו גיבוריהם של סיפורי בעיה (ספר על "אחר" הנאבק להשתלב בחברה), אלא גיבוריהם של סיפורים אוניברסאליים שהמעשים המסופרים בהם יכלו לקרות לכל אחד, או, לחילופין, בני תרבויות זרות שסיפורם חושף את הילד לעצם קיומן של תרבויות אחרות.דוגמא מצוינת לספרים בסוגה זו היא סדרת "ילדי העולם" ששותפותיה הבכירות הן, ולא במקרה, שלוש יוצרות גדולות ובעלת מודעות פוליטית והומניסטית: אסטריד לינדגרן, שערכה וכתבה חלק מן הספרים, חברתה הצלמת אנה ריבקין בריק, ולאה גולדברג כמתרגמת. הרעיון שמאחורי הסדרה פשוט וגאוני - להשתמש בסיפור ובתמונות כדי להכיר ילדים בני תרבויות שונות, ללמוד עליהן כבדרך אגב, ובעיקר, להזדהות ולהבין שמתחת לצבע העור או לביגוד השונה, כולנו דומים. כילדה, אחד האהובים עלי ביותר בסדרה היה "גנט הילדה מאתיופיה". לרגע לא חשבתי עליה כעל ילדה שחורת עור. הערצתי את אומץ לבה, כשרצה להזעיק רופא לאחיה שהוכש בידי נחש. נמשכתי אל החיוך שלה. סברתי - ועודני סבורה - שהיא יפהפייה.
יחד עם זאת, לצד עידוד הקריאה בספרים חיוביים מסוג זה והתנחמות בייצוגים של "אחרים", עלינו להבין כי הישועה לא תצמח מן התקינות הפוליטית, אלא מן האמנות, שלא פעם מנוגדת לה. רק לאמנות, בהיותה חדשנית, מחוללת רגש והזדהות ומעוררת למחשבה, יש את הכוח לשנות ולפרק תבניות חשיבה - ומהי גזענות אם לא תבנית חשיבה לפיה בני קבוצה מסוימת הינם נעלים ובעלי זכויות יתר לעומת קבוצה אחרת?
ואחרון חביב: ספרות טובה, אף כשאינה עוסקת במפורש בנושא דוגמת "קבלת האחר", היא ספרות המתבוננת בעולם ובאדם ומנסה להציגו בצורה מורכבת, היא ספרות חינוכית במובן העמוק והמשנה תודעה. המסרים הטמונים בה לא תמיד נשלפים בקלות, השאלות שהיא מעלה רבות מן התשובות שהיא מציעה, ופעולתה איטית ולא פעם בלתי מורגשת בטווח הקרוב, אבל החותם שהיא מותירה בנו עמוק ובה הכוח לשנות. לכן, כל ספר המעודד לחשיבה עצמאית ובלתי שגרתית, מפתיע אותנו או מראה לנו את המציאות מזווית שונה, הוא ספר נגד דעות קדומות וגזענות.
איך אומרת תו-תיקי, אחת משורת הדמויות המלבבות והחומקות מתיוג ב"חורף קסום" של טובה ינסון: "דבר לא ודאי וזה דווקא מה שמרגיע אותי". גם אותי. במידה מסוימת.
שהם סמיט, סופרת ילדים, מבקרת ספרות ומתרגמת. בסדרת העיבודים שעשתה למיתוסים של עמי העולם ראה אור לאחרונה שש תחבולות גדולות במיתולוגיות של עמי העולם (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). משתתפת בפרויקט "שעת סיפור - אומרים לא לגזענות" של האגודה לזכויות האזרח, במסגרתו סופרים ממליצים על תכנים נגד גזענות בספרות ילדים
לפנייה לכתב/ת 
שהם סמיט
צילום: מוטי קיקיון
מומלצים
