שידור ציבורי או ממשלתי

הייתי כתב טירון בחדשות "קול ישראל" בשנות השישים של המאה הקודמת כשנדמה היה שהמאבק לניתוק השידור הציבורי מהפוליטיקה הסתיים בניצחון מוחץ. באותה תקופה עדיין לא הייתה בישראל טלוויזיה; היו רק שתי תחנות רדיו: "גלי צה"ל" שהייתה יחידה צבאית, ואנחנו - "קול ישראל".

עוד בערוץ הדעות:

הסדר קונפדרטיבי ו"תוכנית מרשל" לפלסטין

הקשר בין טראמפ, מירי רגב ושי חי

הקצנה מסוכנת - וחבל

אל תאמרו אינתיפאדה, זו מתקפת זומבים

מה לא למדנו מהאמריקנים?

המהפך חל בקיץ 1965; מתוקף חוק שעבר בכנסת ברוב גדול, נעשינו לתאגיד שידור ציבורי-ממלכתי ושמו בישראל - "רשות השידור". עד אז היינו מחלקה במשרד ראש הממשלה, משכורותינו שולמו מתקציבו, ולכן רק טבעי היה שגם את ההנחיות, ההוראות והנזיפות הנוגעות לתכנים ששידרנו קיבלנו, על בסיס יומי, ממנכ"ל המשרד ולפעמים גם הישר מראש הממשלה.

מצב זה, ירושת המנדט הבריטי, סתר את עקרון חופש הביטוי והמידע הנהוגים במדינה דמוקרטית ולכן הקימה הכנסת בעידוד ראש הממשלה רשות שידור ציבורי עצמאית. כזו שהפוליטיקאים אינם שולטים בה ומכתיבים את תכניה, את מימונה היא מקבלת מאגרה שהיא גובה מהציבור והיא מפוקחת ומנוהלת, אתית, תוכנית ומקצועית על ידי מועצה ציבורית וועד מנהל; בדומה ל-BBC בבריטניה ולרשויות השידור הממלכתיות בגרמניה ובצרפת.

בתחילת דרכה של רשות השידור נראה היה שהיא עומדת בציפיות וכי הכוונות הטובות שגרמו להקמתה הולכות ומתממשות. אמנם מנכ"לי הרשות הראשונים מונו מקרב מקורבי הממסד המפא"יניקי או "אחדות העבודה" שהיו בשלטון, אבל רובם ניחנו במעמד ציבורי ובחוט שדרה מקצועי ולכן הדפו לרב לחצים שהפעילו עליהם פוליטיקאים. עובדי רשות השידור סיפקו סחורה שהייתה ברובה איכותית ומעניינת וב-1968, כשקמה הטלוויזיה הישראלית (היום - ערוץ 1) היא נספגה ברשות השידור ובסטנדרטים המקצועיים והאתיים שאפיינו אותה ללא קושי.

צימוק בעוגת השלל

רשות השידור החלה לרדת מהפסים אי שם בשנות השמונים. שלושה גורמים חברו וגרמו להסתאבות המוסרית, הניהולית, האירגונית, והכלכלית המאפיינת את הרשות היום.

הגורם הראשון והעיקרי - הפוליטיקאים התייחסו - ועדיין מתייחסים - אל רשות השידור כאל צימוק בעוגת השלל הקואליציוני; גוף שמספק מגוון אפשרויות לצ'פר מקורבים בג'ובים ומאפשר לשר הממונה ולשר האוצר להפעיל מנופי השפעה על עיתונאים בכירים ובעלי מוניטין העובדים ברשות השידור ובאמצעותם על הציבור.

כתוצאה מכך גבר והלך זרם המינויים הפוליטיים של אנשים נטולי כישורים מקצועיים, נסיון ניהולי והישגים מוכחים לתפקידי ניהול בכירים ברשות ולוועד המנהל שלה. הממונים מטעם היו, ועודם, תלויים לחלוטין ברצונו הטוב של השר הממונה על רשות השידור וכמעט באותה מידה - ברצונם הטוב של העובדים שאיימו השכם והערב להחשיך את המסך ולסגור את המיקרופון.

הגורם השני להסתאבות היו ועדי העובדים הרבים של רשות השידור. אלה התחרו ביניהם על הטבות שכר ותנאי עבודה מפליגים שאותם ניסו והצליחו לסחוט מההנהלה על חשבון משלם האגרה.

הגורם השלישי להסתאבות היו העובדים שהלכו לפוליטיקאים וביקשו לעצמם משרות ניהול בכירות וגם הבטיחו תמורה הולמת. רובם עמדו בהתחייבויותיהם.

המאמץ לרצות את הפוליטיקאים גרם לפוליטיזציה זוחלת של התוכן המשודר. מחדלי הניהול בלעו את התקציבים שאמורים היו לממן הפקות מקור ותוכניות איכות שייצרו רייטינג "חיובי" ויתנו תמורה לאגרה. העיוותים האירגוניים והשחיתות התפעולית הביאו למציאות שבה חמישה ולפעמים עשרה אנשים עושים ברשות השידור במשך 7 שעות, עבודה ששני אנשים יכולים לעשות בשעתיים (בלי תשלום אש"ל ושעות נוספות).

ברור לכן למה, עם השנים, הלכו גרעונות הרשות ותפחו ולאוצר נמאס לכסות אותם במאות מליונים מכספי הציבור; גם הנסיון לפני כשנתיים להבריא את הרשות באמצעות רפורמה ארגונית ופרישה מרצון של עובדים לא צלח. הוועדים וההסתדרות הסכימו אמנם לשתף פעולה אבל מתוך 1,850 עובדים - שרובם מיותרים - פרשו מרצון עד היום רק כ-700 . מכאן שצריך לברך, לכאורה, על יוזמתו של השר גלעד ארדן לסגור את רשות השידור הקיימת ולהקים תאגיד ציבורי חדש על פי חוק חדש של הכנסת. ארדן היה שר התקשורת בממשלה הקודמת וועדה מקצועית שמינה לבדוק את מצב רשות השידור תמכה ביוזמתו.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

אולם מה שקורה לאחרונה בתחום הוא הוכחה ניצחת לאמרה ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות"; על אחת כמה וכמה כשקיים ספק סביר אם הכוונות היו באמת טובות מלכתחילה. הצעד הראשון שנקט בו ארדן בתמיכת ממשלת נתניהו הקודמת היה לבטל את אגרת הטלוויזיה. הצעד הפופוליסטי, מיד עם חקיקתו, מיסד את התלות המוחלטת של רשות השידור הנוכחית וגם זו של העתידית בתקציב הממשלתי. כידוע בעל המאה הוא בעל הדעה ולכן הודות לתלות התקציבית המוחלטת חזר השנה השידור הציבורי להיות דה פקטו מחלקה במשרד ראש הממשלה; כמו שהיינו לפני חמישים ואחת שנה תחת שלטון מפא"י. למי ששכח - נתניהו הוא כיום גם שר התקשורת. המעגל נסגר.

זה לא מקרה וגם לא טעות. גם נתניהו, שירש את ארדן, רוצה עיתונאים צייתנים שהם ופרנסתם תלויים במוצא פיו. בשביל מה צריך עובדים עיתונאים המוגנים על ידי ההסתדרות הרשאים על פי כללי האתיקה הביע דעה? עדיף עובדי קבלן שיעשו מה שאומרים להם ואת מחשבותיהם ישמרו לעצמם. אחרת יפוטרו. לכן עבר השבוע בקריאה ראשונה תיקון לחוק השידור הציבורי החדש שיאפשר לתאגיד השידור הציבורי לרכוש את הפקת חדשות בטלוויזיה מגוף הפקה חיצוני; מה שמכונה 'מיקור חוץ'. הצעת התיקון אמנם מגבילה את תקופת מיקור החוץ של החדשות בטלוויזיה לשנתיים; אבל זה יביא את נתניהו בשלום לסוף תקופת כהונת ממשלתו עם חברת הפקת חדשות ועובדיה שיהיו תלויים בו למחייתם. גאוני. מהלך אולי לא לגמרי אתי וקצת לא דמוקרטי, אבל יעיל.

אלו הן רק דוגמאות למוקשי אנטי-חופש-ביטוי קטנים שזרועים בחוק השידור הציבורי החדש. אבל מה שמכמיר את הלב הוא ערפל חוסר הודאות ששרויים בו העובדים הנוכחיים של היישות המשונה ששמה הרשמי הוא "רשות השידור בפירוק". שוב ושוב דוחים הפוליטיקאים את הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש, שוב ושוב הם דוחים

 את סגירת רשות השידור הנוכחית פעם בנימוק ביורוקרטי זה ופעם אחר. לא פלא שרבים מבין העובדים המוכשרים והמקצוענים שעדיין שרדו ברדיו ובערוץ 1 קצה נפשם מחפשים את דרכם החוצה.

כבר היום מתפקד ערוץ 1 עם 450 עובדים במקום 900 לפני כשנה. הקיצוץ ב-50 אחוזים היה נחוץ ולמרבה הפלא, התוצר הטלוויזיוני דווקא השתפר. יש לאחרונה זינוק מרהיב בכמות ובאיכות של דרמות מקור ותכניות דוקומנטריות שמנפק הערוץ הראשון. אבל כעת יוזמת הנהלת רשות השידור בפירוק עוד גל תמוה של פרישת מרצון של עוד כמה עשרות עובדים בתנאים מפתים. בתנאי חוסר הודאות הנוכחים תהיה כנראה היענות רבה. הפעם גם ברשת ב' וגם בערוץ 1 התינוק היצירתי עלול להישפך עם מי האמבטיה ורוממה עלולה להגיע למצב של מוות קליני. האקרן ימשיך לרצד והרדיו ישדר, אבל איש לא יאזין ולא יצפה בהם. או אז תוכל הממשלה להקים את תאגיד השידור הציבורי החדש בצלמה ובדמותה ואנו - כרגיל - נאמר אמן.