מה לא למדנו מהאמריקנים?
האמריקנים לאחר פיגוע אחד, אמנם גדול והרסני בסדר גודל שההיסטוריה לא ידעה כמותו, מגיבים באופן מיידי ולא מתפשר. ואנחנו, גם אחרי חצי שנה של טרור וטבח יום-יומי ברחובות, ממשיכים להתבלבל ולתת הגדרות ותירוצים
קודם כל, חשוב לפתוח באמירת מזל טוב, או אולי חצי מזל טוב, כי נראה שאחרי חצי שנה קוראים לילד בשמו - האינתיפאדה השלישית. ביהדות זה אורך שמונה ימים, במדינת ישראל "קצת" יותר. גם לפני למעלה מחצי יובל, כאשר נפצעתי, ממשלת ישראל גימגמה כל הדרך אל האינתיפאדה הראשונה. "גל טרור", "מצב ביטחוני רגיש", "התארגנות יחידים", "טרור סכינים" "אינתיפאדת דעאש" ועוד שלל הגדרות ניתנו אז והיום לאינתיפאדות. אך למעשה ההגדרה לא באמת חשובה, אלא המצב, והוא, כבר בלתי נסבל.
עוד בערוץ הדעות:
בני הנוער בישראל אינם חסינים מפגיעת האנטישמיות
הגיע הזמן שהימין יסתכל קדימה ולא שמאלה
חזקת הגיל הרך פוגעת בזכותן של נשים להתפרנס
אז לוקח זמן להגדרות להשתרש, כמו ביטויים שגורים שעם הזמן הולכים ותופסים מקום בשיח היום-יומי. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בשבוע שעבר סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ביקר בישראל ונראה שבאופן מיסטי וטלפתי דווקא ביום שביידן נחת כאן, ארעו פיגועי טרור קשים תוך מספר שעות וברצף שעלול להזכיר את פיגועי 11 בספטמבר (Nine Eleven) שגם הם התרחשו במוקדים שונים ברחבי ארה"ב.
אבהיר ואומר שלא בהיקף המתקפה ובאפקט, אך למעשה ביום נחיתתו של ביידן אירעו שלושה פיגועי טרור שונים בישראל, בטווח זמן קצר, במוקדים שונים. אך ישנו פער תהומי בין ארה"ב לישראל ואני לא מדבר על כמות הנפגעים, היקף הפגיעה, אפקט ההפתעה ושינוי סדרי העולם שהתרחשו במתקפה אי שם בשנת 2001 ובעקבותיה. אני מדבר על פער תפיסתי. לאחר המתקפה בארה"ב התגובות היו מיידיות. תגובות חריפות, כוללות ולא מתפשרות. תגובה צבאית רחבת היקף, תגובת ממשל לא מתבלבלת, תגובת העם שהתאחד, הניף דגלים ונתן כח למנהיגיו ולכוחות הביטחון ותגובות העולם שחיבק את האמריקנים ונתן אור ירוק לכל פעולה שהיא על-מנת לסיים את ציר הרשע.
וכאן, כבר אלפי שנים אנו נלחמים על חרבנו ו-68 שנים נלחמים על זכותינו לחיות בארצנו, ובאופן יותר ספציפי, כבר מעל חצי שנה סובלים מאיתינפאדה. אך התגובה ממאנת להגיע ותירוצים כגון טרור יחידים וחוסר התארגנות ולאחרונה גם דאעש ירושלמי, פשוט לא מניחים את הדעת ולא מאפשרים לחזור לשגרת החיים ולתחושת הבטחון האישי.
אנחנו ממשיכים להתבלבל
הגיע הזמן ללמוד מהאמריקנים שאנחנו כל-כך אוהבים להשמיץ. הנה, לאחר פיגוע אחד, אמנם גדול והרסני בסדר גודל שההיסטוריה לא ידעה כמותו, מגיבים באופן מיידי ולא מתפשר. ואנחנו, גם אחרי חצי שנה של טרור וטבח יום-יומי ברחובות, ממשיכים להתבלבל ולתת הגדרות ותירוצים. ממשיכים לספר שמכנסים פורומים, מטבחונים וקבינטים שיוצאת מהם עוד הצהרה חלושה שלא משנה את מפת הטרור ולא גודעת את השורשים.ישנם אין ספור פתרונות שצריכים להתאחד לכדי פיתרון כולל שיפסיק את המצב. ניתן לגרש משפחות מחבלים לעזה, ולהרוס בתי מחבלים מיד לאחר הפיגוע, להפסיק באופן מיידי את המימון לרשות הפלסטינית כל עוד זו ממשיכה להסית בערוצי התקשורת שלה לרצח יהודים, למנוע אישורי עבודה ומסחר לחמולה ולכפר ממנו יצא המפגע ולבצע מבצע מעצרים נרחב ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים ועוד ועוד ועוד, אבל באופן סדור ורישמי. תגובה ממשלתית לאינתיפאדה, לא פחות ולא יותר.
וחוץ מזה, ישנו דבר קטן שאני תוהה לגביו. קיים הסכם או ברית לא כתובה בין המדינה לאזרחיה, ברית שאומרת "אתם (אזרחי ישראל) תקיימו את כל חובותיכם (חוקים, מיסים, שירות צבאי) ואנחנו (הממשלה) נספק לכם ביטחון". נראה שההסכם לא מתקיים. אלא שלצד אחד בהסכם (אזרחי המדינה) אין שום אפשרות לבטל את החוזה. שהרי אנחנו האזרחים, לא נפסיק לשלם מיסים ולשרת במילואים ואם נחפוץ בכך נעבור על חוקי המדינה, אז למה רק צד אחד משלם בעוד הצד השני מתחמק כל העת מהתחייבויותיו? לא ממש ברור. מה שכן ברור, הוא שלהבדיל מהתהייה על אי קיום ההסכם בינינו לבין הממשלה, לטרור יש תשובה והגיע הזמן לספק אותה.
הכותב הוא המשנה לראש עיריית ירושלים והפצוע הראשון והקשה ביותר של האינתיפאדה הראשונה
לפנייה לכתב/ת 
