הגיע הזמן שהימין יסתכל קדימה ולא שמאלה

קדימון: טור הדעה הזה מיועד לחבריי במחנה הימין ולאלו שהיו שוקלים להצביע לימין אלמלא הדימוי המביש שכמה "כוכבים" יצרו לו. אנשי שמאל - הטור הזה אינו בשבילכם, אבל כרגיל אשמח לפגוש אתכם בטוקבקים.

עוד בערוץ הדעות:

חזקת הגיל הרך פוגעת בזכותן של נשים להתפרנס

נשים, אנחנו לא צריכות טובות

השוטר פייסבוק

ההדרה הכפולה של נשים עם מוגבלויות

העובדים הסוציאליים הם רשת הביטחון החברתי

ובכן, לחבריי במחנה הימין אני אומר... ניצחנו! הימין ניצח את השמאל ועקף אותו בסיבוב. אני יודע שנוח לנו להמשיך ולחשוב שתמנון השמאל שולט בסדר היום הציבורי באמצעות זרועותיו בתקשורת וב"אליטות התרבות" (וזה אולי נכון כשלעצמו), אבל המציאות בשטח – מספרת סיפור אחר לגמרי.

ראשית, אם לא שמתם לב, גוש הימין הוא הגדול בכנסת. הליכוד ונתניהו "השנואים" גרפו 30 מנדטים והכו את התחזיות; כחלון, נגזרת של הליכוד, עם 10 מנדטים; הבית היהודי עם 8; ויאיר לפיד, עם 11 מנדטים, מתבטא יותר ויותר בנושאים מדיניים כאיש המחנה הלאומי. מאידך, מרצ, על אף הרעש התקשורתי וצעקות "זאב זאב" על סופה של הדמוקרטיה, ממשיכה לאבד את אמון הבוחר, להצטמק ולדשדש בשוליים.

שנית, נראה כי הנראטיב הלאומי-בטחוני של הימין משלים את המהפך ממה שכונה בבחירות 2006 "אוסף של הפחדות" (וזיכה את הליכוד ב-12 מנדטים בלבד) לכדי תפיסת העולם הנחשבת כיום לריאליסטית והמפוכחת ביותר; זו שתחזיותיה מתגשמות בדייקנות פעם אחר פעם. קולותיהם של ציפי לבני ותומכי המשא-ומתן עם הפלסטינים נדמו לאחר שאבו מאזן נחשף בערוותו כאחרון המסיתים וכמי שבכל מקרה אינו יכול לכפות הסכם ריאלי על הפלסטינים; ואפילו תוכניתו החדשה של יצחק (בוז'י) הרצוג, שאמור להיות מנהיג מפלגת השמאל הגדולה בישראל, משקפת הכרה בהיעדר פרטנר פלסטיני בעת זו. על אשליות אוסלו בכלל אין מה לדבר.

בקיצור - ניצחנו. מה עכשיו...?

עכשיו, כשרוב השמאל התיישר לימין, הגיע הזמן שנסתכל במראה ונביט בהשתקפות האידאולוגית המטרידה שמתגלה: אחרי שבע שנים שבהן הליכוד בשלטון, לימין אין חזון או אג'נדה אמיתית.

למעשה, האג'נדה היחידה שהימין מציע כיום היא אנטי-שמאלניזם: הסברים (נכונים!) על מה שגוי בראיית עולמם ומאבק בפרובוקציה התורנית של השמאל הקיצוני. אלא שבמציאות, השמאל שממנו אנו מתגוננים כבר כמעט ואינו קיים, ובלחימתנו העיקשת בצל ההרים, איננו עושים דבר מלבד לבנות אותם. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, גם ליבי נחמץ כש"בצלם" או "שוברים שתיקה" מקיאים על המדינה ואזרחיה, וגם אני מגחך על כמה ממכריי בשמאל ההזוי שמבססים את דעותיהם על חלומות באספמיה - אבל בראייה רחבה יותר צריך להבין שאלו בסך הכול שוליים. אמנם צעקניים, אך עדיין שוליים.

עם כל הכבוד לשליטה של השמאל בפוטושופ ובפאנלים בתוכניות הערב, הימין הוא שאוחז בשלטון ביציבות. המחנה הלאומי חייב להרים את הראש, לצאת ממשבצת המקופח התמידי, להפסיק להתקרבן, לצמצם את ההתנגחות חסרת התכלית (גם אם מהנה) בשמאל, ובמקום כל אלו - לקחת את עצמו בידיים ולבנות מה שאין לו - חזון ומצע.

מישהו יכול להפנות אותי למצע של הליכוד...? התשובה היא "לא", כי אין דבר כזה. מפלגת השלטון נבחרה ומושלת ללא מצע (!), ובמצב כזה, מה הפלא שח"כים של הליכוד מתחרים זה

 בזה במי מנגח את השמאל במילים חריפות יותר ובהצעות חוק פופוליסטיות יותר? היעדר חזון ומצע מרדדים את השיח הציבורי ל"נגד מי אנחנו" ולא "בעד מה אנחנו" – ומצב כזה מגדיר מטבעו סטגנציה וקיפאון.

ברור שהמציאות המדינית והכלכלית דינאמית ומשתנה, אבל קיים צורך בסיסי להגדיר קווי יסוד לעקרונות, לאינטרסים וליעדים של מדינת ישראל. איפה אנחנו רואים את עצמנו עוד עשר שנים? עוד עשרים שנה? זוהי אחריותם של נבחרי הציבור שלנו לספק חזון למדינת ישראל ולהעמיד אותו לאישור האזרחים באמצעות הבחירות; ואם נבחרי הציבור אינם עושים זאת – זוהי אחריותם של האזרחים לדרוש זאת מנבחרי הציבור.

כמתפקד ליכוד ותיק אני פונה לראש הממשלה ולחברי הכנסת מטעם הליכוד ומבקש - גבשו מצע וחזון לעתיד מדינת ישראל.

הכותב משלים את לימודיו בטכניון ונמנה על מקימי פורום "במחשבה תחילה – הלובי למען ליכוד חכם יותר "