השוטר פייסבוק

"שופכים את דמי ללא משפט" - זו קריאתו הטיפוסית של המטרידן בן זמננו, זה שהטריד, תקף, ניצל מרות, הטיל מורא, או אפילו אנס. כעבריין קר ומחושב, הוא ידע כבר אז, שתמיד ישאר הארוע בגדר "מילה כנגד מילה", ושהקורבן התמים אותו סימן לעצמו כמטרה - היא בחורה צעירה שכנראה לא תאזור את הכוח והאומץ לפנות למשטרה בטרם יהפוך הארוע ל"ישן" בעיני החוק. זמן ההסתגלות של בחורה צעירה לעצם הרעיון שנוצלה מינית, הוא בד"כ מספיק כדי להפוך את הפרשה ל"חסרת עניין”.

עוד בערוץ הדעות:

ההדרה הכפולה של נשים עם מוגבלויות

העובדים הסוציאליים הם רשת הביטחון החברתי

כדי להגן על גבולה, סעודיה יכולה להיעזר בישראל

לשלם יותר מיסים כדי להוריד את יוקר המחיה

אז איך אתה ישן בלילה, נבחר ציבור שלי?

אך בחלוף השנים, כשאותה נערה צעירה התבגרה והתחזקה, היא מחליטה לעשות מעשה ולספר על החוויה האישית שחוותה עם אותו עבריין מין, והוא, בינתיים, הופך לחסיד מושבע של זכויות אדם ובעיקר זכות החפות: "איך? איך תולים אותי בכיכר העיר ללא משפט הוגן?" פתאום חלומו הגדול הוא מדינת חוק מסודרת: שוטר שיחקור את המתלוננת לפרטי פרטים ויחפש סתירות בגירסתה, עורך דין מטעמו שיחפש דרכים להשפיל את המתלוננת בעיני כל, שופט שיבקש ממנה להדגים תנוחות מובחרות, ותקשורת שתגיש לנו אותה מפוקסלת ומעומתת עם כמה מקורבים חדי קלסתר שמסבירים שהמפוקסלת הזאת, א' או ג' או ל' - בסך הכל מחפשת קצת פרסום ועניין בחייה המשמימים.

בקיצור - משפט צדק כמקובל, ועם כל הכבוד שיש לכולנו לדמעות של גבר, דומה שבמקרה זה דווקא הוגן יותר להביא את הסיפור לידיעת הציבור, באופן ישיר וללא תיווך מערכת המשפט. שבמקרה הזה - ישפוט הציבור.

"אז למה לא הלכת למשטרה?"

"האביב הנשי", בחסות הרשתות החברתיות המתפתחות, מביא אלינו כל יום כותרת חדשה על פרשייה נעלמת מהעבר, ושפע הארועים המתפרסמים הם קצה הקרחון ממה שבאמת מתרחש פה. וכאשר עוד אשה תספר לחבריה בפייסבוק כיצד התחכך בה שחקן הקולנוע, מה עשה לה כבוד השר, או כיצד כוכב הכדורגל תחב את ידו תחת חולצתה - תמיד יבוא הצדקן חובב החוק והסדר ויגיד: "אז למה לא הלכת למשטרה?"

לא יעניין אותו, את הצדקן, מסלול הייסורים שעוברת מתלוננת במשטרה, את הסיכוי הגבוה לסגירת התיק "מחוסר ראיות", את התנהגות השוטרים שלעיתים מזדהים עם הפוגע יותר מאשר עם הקורבן, את החשיפה הציבורית ועגמת הנפש לסביבה הקרובה ולמשפחה, את נקמנות התוקף וחבריו - שלעיים הם בעלי שררה וכוח, את הזמן והכסף הנדרשים למיצוי הדין, ועוד ועוד שיקולים שבגללם הגשת תלונה במשטרה היא כמעט תמיד הצעד הלא נכון בדרך אל מסלול יסורים נוסף.

אז מה בכל זאת? האם להיחנק עם הסוד?? האם לתת למנצל להינצל ולחמוק מעונש? דילמה. ...ואז הגיע צוקרברג.

בחודשים האחרונים נשים אמיצות מכל עבר החלו לספר את סיפורן. והרי אין כמעט אישה שלא הוטרדה במהלך חייה, ברמה כזו או אחרת, בעיקר בידי אדם שהכיר אותה היטב, מהשכונה, מהלימודים, מהצבא, ממקום העבודה, אפילו מהמשפחה.

 אדם סמכותי וקרוב שבוטח במעמדו שימנע ממנה לפצות פה. כמעט כל אישה הוטרדה אי פעם, לכל אחת סיפור ההטרדה שלה, לחלקנו זה קרה פעמים אחדות, ואם נמשיך לשתוק ולא נספר על זה - זה גם יקרה לבנות שלנו, ולנכדות.

ולכן אני מצדיעה לכל אותן אמיצות, שגורלן הפגיש אותן עם מטרידן בעל שם, שמעזות ומספרות את הסיפור בפני כל. אני שמחה על ההבנה שהמטריד הוא זה שצריך להתבייש ולא המוטרדת, ועל פורצות הדרך שהולכות בראש המחנה, והופכות את סיפורן האישי לזריקת עידוד לנשים אחרות, ולתמרור אזהרה לעברייני המין הבאים. אני מצדיעה להן על האומץ להיחשף והכוח לספר, על הנכונות להתעמת וגם "לחטוף אש" מחסידי זכויות האדם שמפנים אותן "אל המשטרה" בידיעה שהתלונה תיעלם בנבכי הבירוקרטיה. "אדבר מול הגורמים המוסמכים", אמר שחקן מפורסם, ובכך קבע: הנאשמים רוצים בירוקרטיה. אך ספק אם זה יעזור להם, בעולם שבו הנפגעות מבקשות בכלל שקיפות וצדק.

פרופ' רבקה לזובסקי, יו"ר ויצו