ההדרה הכפולה של נשים עם מוגבלויות

מכל השיח על מעמדן של נשים, שמתנהל סביב יום האשה הבינלאומי, מודרת כמעט לחלוטין קבוצה אחת: נשים עם מוגבלות. בכל העולם גברים ונשים עם מוגבלות מתמודדים עם דחיקה לשולי החברה ועם מחסומים משמעותיים הפוגעים ביכולתם לממש את זכויותיהם, להשתלב ולהתפתח. נשים עם מוגבלות חוות אפליה כפולה של מגדר ומוגבלות גם יחד, והן מתמודדות עם קשיים וחסמים רבים יותר בהשוואה לגברים עם מוגבלות.

שיעור האלימות כלפיהן גבוה יותר מכל אוכלוסיה אחרת, נשים עם מוגבלות נתקלות במגוון רחב מאוד של קשיים בכל תחומי החיים, הן סובלות מהעדר נגישות לשירותי בריאות, תעסוקה, זכאות לקצבאות, חינוך מיני, הן סובלות מחשיפה לאלימות מילולית, פיזית ומינית. לעיתים קרובות נמנע מהן למצות את מלוא זכויות האדם שלהן, את החופש והעצמאות הבסיסית לה הן זקוקות. ד"ר אלה קורן מאוניברסיטת בר אילן טוענת כי האישה הנכה נמצאת תחת אפליה כפולה: אפילה סקסיסטית בהיותה ״אישה״ ואפליה על רקע בעיות תפקודיות בהיותה ״נכה״. הנכות מובנית מהחברה ואיננה רק תוצאה של מבנה האדם

עוד בערוץ הדעות:

העובדים הסוציאליים הם רשת הביטחון החברתי

כדי להגן על גבולה, סעודיה יכולה להיעזר בישראל

לשלם יותר מיסים כדי להוריד את יוקר המחיה

אז איך אתה ישן בלילה, נבחר ציבור שלי?

הבו חומר ולבנים ונבנה - היי-טק בערים ערביות

האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שהתקבלה באו"ם בשנת 2006, קובעת כי על המדינה חלה מחויבות לנקוט צעדים שיבטיחו לנשים ולנערות עם מוגבלות, שיוויון זכויות ותנאים שיאפשרו להן קידום והעצמה וזאת מתוך ההכרה בכך שהן חשופות לאפליה הכפולה. אבל לצערנו בישראל של שנת 2016 כמו גם במדינות רבות אחרות אנחנו רחוקים מלממש מחויבות זו.

מנתוני האו"ם בתחום המוגבלויות עולה תמונה עגומה לגבי מצבן התעסוקתי של נשים עם מוגבלות. שיעור התעסוקה שלהן נמוך לפחות בחצי מזה של גברים עם מוגבלות והן מועסקות בשכר נמוך יותר מאשר גברים עם מוגבלות. הן גם עוסקות במשלחי יד בסטטוס נמוך ומקודמות פחות במקום העבודה שיעור האבטלה בקרבן כמעט כפול.

לפי סקר "מדד הבטחון" שנערך ב-2012 אחוז הנשים עם מוגבלות שעברו תקיפה מינית לפני גיל 16, גבוה משמעותית מאשר בקרב נשים ללא מוגבלות. אלימות כזו נחווית הן בבית והן במצבים אחרים - כולל מוסדות, ועלולה להיגרם על ידי מטפלים, בני משפחה, או אנשים זרים. במדינות מסוימות, אלימות כלפי נשים עם מוגבלות אף יכולה להתבטא בתהליכים רפואיים כגון עיקור. יכולתן להימלט מאלימות ולנקוט בצעדים כמו דיווח, או פנייה למערכת המשפט ושירותים תומכים מצומצמת ומוגבלת על ידי חסמים שונים. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות החל מהחשש מאיבוד עצמאות, נקמה, חוסר נגישות לאמצעי תקשורת, חסמי ניידות ומחסור בתחבורה למשטרה או לשירותים אחרים המספקים סיוע.

למרות זאת, גם כיום אין התייחסות מספקת בקרב מקבלי ההחלטות ונותני השירותים לצרכים ולקשיים הללו. על מנת להיטיב עם נשים אלה, על מוסדות המדינה לאמץ גישה בה מסתכלים במשקפיים מגדריות במתן שירותים לאנשים עם מוגבלויות ולספק מענים ההולמים את הצרכים הייחודים של נשים. רק הסתכלות מדוקדקת של הבנת ההבדלים הקיימים בחסמים, תאפשר שוויון וטיפול נכון.

שינוי תפיסה זה, זוכה לתמיכה גורפת בקרב אנשי מקצוע, אקדמיה ופוליטיקאים גם יחד וביטאה אותה היטב יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, ח"כ עאידה תומא-סלימאן. יש צרכים שונים לגברים עם מוגבלות ולנשים עם מוגבלות ויש לקחת בחשבון את הנסיבות, את הצרכים המיוחדים שיש לאישה עם מוגבלות, את תפקידיה המרובים ואת דרישות התרבות ממנה.

אבל בשביל לממש שינוי תפיסתי יש לערוך שורה של רפורמות ביחס לאוכלוסיית הנשים עם מוגבלות, לכל אלה דרושים תקציב תקנים והתמחות. ודווקא ביום האישה הזה על הממשלה לטפל דווקא באוכלוסיה מוחלשת זו.

שוש קמינסקי, מנהלת משאבי הידע בבית איזי שפירא