נשים, אנחנו לא צריכות טובות
אנחנו נתקלות לפעמים בחומות גבוהות, שלפעמים הן מעשה ידינו. אך אנו צריכות להתעורר ולהבין שאף אחד לא יושיט לנו סולם, עלינו לדרוש מה שמגיע לנו ולא לחכות שייתנו לנו
לפני שבוע וחצי הסתיים קורס החובלים, אחד הקורסים היוקרתיים ביותר בצה"ל. בצבא התגאו מאוד בכך שסיימה אותו אישה. גם אני בירכתי על כך אך לא יכולתי שלא לשאול: מדוע רק אחת? מדוע המערכת בנויה כך שמלכתחילה לנשים קשה יותר להתקבל לקורס, לא כל שכן לסיים אותו?
עוד בערוץ הדעות:
ההדרה הכפולה של נשים עם מוגבלויות
העובדים הסוציאליים הם רשת הביטחון החברתי
כדי להגן על גבולה, סעודיה יכולה להיעזר בישראל
לשלם יותר מיסים כדי להוריד את יוקר המחיה
תאמרו שצבא זו סביבה גברית, אבל מה לגבי שוק העבודה? נשים מהוות רק 26% מעובדי ההייטק ו-16% מהדירקטורים בחברות הציבוריות. במדינת ישראל בשנת 2016, פער השכר בין גברים ונשים עומד על 33%. לאחרונה גם למדנו שלאפליה הזו יש מחיר כלכלי - מחקר של מכון המחקר פיטרסון מצא כי הרווחיות של חברות בעלות ייצוג גבוה של נשים בהנהלה גבוהה יותר. אז מדוע אנחנו לא רואים יותר מנכ"ליות ואפילו "סתם" עובדות? מדוע אנו לא רואים שוק עבודה שיוויוני יותר?
יש גורמים רבים שמשפיעים על מצבן של נשים בשוק העבודה. אחד החשובים בהם הוא הציפיות התרבותיות מנשים והתפיסות חברתיות לגבי תפקידן בחברה ובמשפחה. גורם נוסף הוא תפיסות וסטיגמות שליליות לגבי נשים, שלצערי עדיין קיימות במאה ה-21. חלקן נתפסות כ"רגשניות" או "כמספר 2", ואילו נשים דומיננטיות ואסרטיביות נתפסות כאגרסיביות וכוחניות.
בנוסף, ישנם גורמים פנימיים שפוגעים בנשים בשוק העבודה ומונעים מהן להתקדם. ביטחון עצמי, לדוגמה. נשים רבות לא יודעות לדרוש את מה שמגיע להן, או מעריכות את עצמן בחסר לעומת הגברים. הן גם לא מאמינות שתוכלנה למצוא איזון בין החיים האישיים לקריירה ובמקרים רבים מוותרות. אחד הדברים שהכי חסרים לנשים כיום בשוק העבודה, ועל כך מצביעים מחקרים רבים, הוא מודלים לחיקוי - מנהלות מצליחות ששאר העובדות ישאפו להיות כמותן.
הפתרון יגיע משילוב של דחיפה ממשלתית, שינוי דפוסי חשיבה ארגוניים וכן מהנשים עצמן. ראשית, המדינה צריכה להציב יעדים ולשים את הדבר על סדר היום, עליה לפעול להסרת חסמים המקשים על נשים בשוק העבודה וגם לאכוף את החוקים בנושא.
למגזר העיסקי יש תפקיד חשוב ביצירת שינוי, ועליו להבין שקידום נשים ושילובן בהנהלה הבכירה הוא אינטרס של הארגון. זהו לא רק מס שפתיים. נשים הן 50% מהאוכלוסייה ולכן - סטטיסטית - ויתור עליהן הוא ויתור על חצי מפוטנציאל המוחות בשוק. זה משהו שהמשק לא יכול להרשות לעצמו. ומאחר ונשים סובלות מחסמים, פנימיים וחיצוניים, על המעסיקים לנקוט גישה פרו-אקטיבית ולצאת מגדרם וממגדרם.
ישנן דוגמאות רבות לחברות גדולות שהבינו את הפוטנציאל האדיר והלא ממומש שטמון בנשים והחלו תהליך של מהפך תודעתי. אינטל, לדוגמה, שמה דגש על גיוס וקידום נשים ואף מפעילה תכנית מנטורינג פנימית, כדי שהעובדות יזכו גם לרשת חברתית-מקצועית וגם למודלים לחיקוי.
לבסוף, יהיו אלו הנשים שתצטרכנה להביא את המהפכה. נכון, אנחנו נתקלות לפעמים בחומות גבוהות, שלפעמים הן מעשה ידינו. אך אנו צריכות להתעורר ולהבין שאף אחד לא יושיט לנו סולם, עלינו לדרוש מה שמגיע לנו ולא לחכות שייתנו לנו. לנשים מטבען יש יכולות ניהול טובות מאד, אך אנחנו צריכות לרכוש את הכלים שיסייעו לנו להוציא לפועל את היכולות. הדרך שלנו לצמרת המשק ולשוויון בשוק העבודה הישראלי עדיין ארוכה.
אנחנו לא צריכות טובות. בואו נגיע למקום שמגיע לנו להיות בו.
הכותבת היא סמנכ"לית קשרי חוץ באינטל ישראל
לפנייה לכתב/ת 
בלה אברהמס
צילום: יח"צ
מומלצים
