"באטמן נגד סופרמן": ושניהם נגד הצופים
השאיפות של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" גרנדיוזיות - הוא כמעט קורס בזמן שהוא מנסה להציג דמויות חדשות, להכין את התשתית לסרט הבא ועל הדרך גם להפוך לשובר קופות. והשאלה הגדולה - איך גל גדות כוונדר וומן?
אולפני מארוול מנהלים בהצלחה פנומנלית סדרת זיכיונות של גיבורי על. היא שילבה את הדמויות המרכזיות לסדרת העל "הנוקמים", שכל אחד משני פרקיה הכניס כמיליארד וחצי דולר. וביקום של המתחרים DC? "גרין לנטרן" קרס ב-2011, טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן הסתיימה לפני כמעט 4 שנים, ו"איש הפלדה", האיתחול של זאק סניידר לדמותו של סופרמן, הציג רווחים לא מזהירים של 670 מיליון דולר.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע:
הלחץ גובר ולכן החליטו בוורנר/DC לבנות פירמידה הפוכה: להפציץ את הצופים בדמויות, כדי לבצע קפיצה נחשונית כבר ב-2017 לסרט הראשון בסדרת "ליגת הצדק", ולהקדים את הסרט השלישי בסדרת "הנוקמים" שאמור לצאת ב-2018.
במקום להפוך בהדרגה, ובזהירות הנדרשת, את הקהל הרחב לחבורה של גיקים הבקיאים במעללי גיבורי העל, מנסים בוורנר/DC להנחית את כל הקונסטרוקציה על ראש הצופים בשני פולסים אכזריים.
הפולס הראשון מתרחש כעת – "באטמן נגד סופרמן" ("Batman v Superman: Dawn of Justice") מחזיר את הנרי קאוויל לתפקיד סופרמן, מעצב מחדש את באטמן בגילומו של בן אפלק, ומציג(כולם לתת בכפיים) את גל גדות לתפקיד וונדר וומן. השאיפות גרנדיוזיות אך הסרט כמעט וקורס תחת ריבוי המשימות המוטלות עליו: להיות שובר קופות, להיות עיון אינטליגנטי בהשלכות של ההרס ב"איש הפלדה", להציג את הדמויות החדשות-מחודשות, להכין את התשתית לסרט הבא, ובאופן כללי את התשתית ליקום גיבורי העל של DC.
בשיטת הבנייה המודולארית של מארוול, אם אחת הדמויות קורסת בסרט הבודד שלה, ניתן לבצע שינויים בתוכנית העל. בשיטה של וורנר/DC יש מבנה גדול ומסורבל בשני חלקים. החלק הראשון, הסרט הנוכחי, עסוק יותר במשימות האסטרטגיות המוטלות עליו, מאשר בניסיון להיות מוצר בידורי מוצלח וקוהרנטי. התוצאה קרובה מאוד לקריסה, והיא מעלה באופן משמעותי את הסיכוי שבחלק השני קריסה תתרחש.
הצורך להיות "פה" ו"שם" ניכר כבר בשמו המקורי של הסרט - "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". הרעיון של עימות בין האביר האפל לחייזר הקריפטוני המהלך בין בני האדם כאל הוא בעל כוח משיכה לא מבוטל. אבל "שחר הצדק" מכוון, כמובן, לליגת הצדק שתכלול, חוץ משני היריבים גם את וונדר וומן, הפלאש, סייבורג, ואקוומן. הסרט רומז על מה שעתיד לקרות והדמויות שעתידות להצטרף, אך חלק מרמיזות אלו מבוצע באורח כה מגושם ומנותק מהקשר עלילתי, עד שקשה להבין כיצד הן לא נפסלו בשכתוב התסריט.
בתחילת הסרט אנו חוזרים לקרב בסוף "איש הפלדה" בין סופרמן לזוד, קרב שבו מטרופוליס סופגת אובדן אדיר של נדל"ן וחיי אדם. מה שבסרט הקודם הוצג באופן המנותק מהסבל האנושי, מוצג כעת בגובה פני הקרקע כשברוס ויין נתקל חזיתית בטרגדיות אנושיות. הזעם של באטמן מומחש באמצעות פרצוף מס' 3 ("בן אפלק כועס"), שאמור להבהיר כי נוכח דימויי ה-11.9 נולד הרצון של באטמן לפגוע בכוחותיו של סופרמן.
גם בעלי היכרות מועטה עם עולם הקומיקס יזהו כאן מיד את העימות שהיה בין באטמן לסופרמן ב"האביר האפל חוזר", סדרת הקומיקס המהוללת שפרנק מילר יצר לפני 20 שנה. אך הבאטמן של מילר היה עמוק בתוך גיל העמידה (55), במצב נפשי מאוד לא מחמיא, והעלילה של קומיקס המופת סיפקה מהלך מורכב שהפך את העימות לרגע משמעותי בהיסטוריה של הקומיקס.
לתסריט של דיוויד ס. גוייר וכריס טרייו אין זמן, וככל הנראה גם לא יכולת, לעצב מהלך עלילתי או מורכבות פסיכולוגית שתצדיק את המלחמה. ולכן, כשהעימות סוף-סוף יגיע, לאחר יותר משעה וחצי של סרט, הוא עדיין לא יהיה יותר מאטרקציה שרירותית . בהמשך, כשיתרחש היפוך נוסף באופי היחסים בין הדמויות, הפסיכולוגיה שלהן תעבור מהלא סביר למגוחך.
מי שמתמרן את השניים לעבר העימות הוא לקס לות'ר שעוצב מחדש ע"י ג'סי אייזנברג. אייזנברג ממשיך בעבודתו ב"רשת החברתית" ומעצב אותו כמארק צוקרברג פסיכוטי (יש לו אפילו עוזרת אישית אסייתית, ככה, על הדרך). הקונספציה החדשה, שמטרתה "לעדכן" ולהתחנף בכך לקהל הצעיר, מצליחה להימאס כמעט באופן מיידי. זוהי בחירה בעייתית שתמשיך להיות נוכחת גם בסרטים הבאים (ע"ע מבנה לא מודולארי).
הבעיה לא מתמצה רק בבזיזת העימות בין סופרמן ובאטמן מ"האביר האפל חוזר", אלא בכך שיש התפתחות עלילתית נוספת השייכת לעוד אחד מהמהלכים הדרמטיים והידועים שהתבצעו בקומיקס של DC. לא אחשוף אותה, אבל היא אמורה להיות מובנת לכל מי שראה את הטריילר. יוצרי הסרט, בניסיונם להתעלות על כל שיא בסרט גיבורי-על אחר, מבזבזים שניים מהאירועים המשמעותיים שהופיעו בקומיקס ומחברים אותם יחד באופן בלתי סביר ונחוץ. נדמה שהראשונים להתרעם צריכים להיות קוראי הקומיקס שיכולים לזהות את הפער בין המקור למה שחולץ ממנו. אלו אינן בעיות שצפויות להיפתר ב"גרסת הבמאי" שתהיה אלימה יותר ותוסיף לסרט הארוך עוד חצי שעה.
השעה וחצי הראשונות של "באטמן נגד סופרמן" דלות באופן מפתיע בסצנות אקשן, וגדושות בטקסטים המטרחנים את הרעיון של אל מול אדם, הרג אלים וכו'. כשהאקשן מגיע, בשעה האחרונה של הסרט, הבמאי זאק סניידר חוזר לסורו ומביים את המתרחש כקקופוניה מרחבית. נקודת הזכות היא שהאקשן קצת פחות מייגע ומונוטוני מהקרב הגדול בסוף "איש הפלדה".
הטון הקודר ממשיך את "איש הפלדה", ומעמיד מול האובססיה הלא לגמרי ברורה של באטמן את הכעס הלא ממש סביר של סופרמן עליו. אך קדרות אינה מעניקה לדמויות עומק או מורכבות, בוודאי לא כשיוצרי הסרט עסוקים בלסמן וי על נקודות בתוכנית אסטרטגית, ולא בליטוש הסצנות או חיבורן בדרך מתקבלת על הדעת.
הופעתה של גדות זכתה לטררם הפרובינציאלי הצפוי, אך היא לא יותר מסבירה. למזלה, הטון הקודר והעיצוב המוגבל והחלול של גיבורי העל הגבריים, מאפשר לחן הנשי שלה להתבלט. אם היא הצליחה לא למעוד עם הטקסטים הבעייתיים שניתנו לה, הרי שזה הישג לא מבוטל.
