"הדיבוק": השד העדתי, הגרסה הפולנית
איתי טיראן מפתיע כשהוא דובר פולנית, אנגלית ויידיש בדרמה "הדיבוק". אין מדובר בגרסה למחזה הנודע של אנ-סקי, אולם ההפקה הפולנית נוגעת בהשמדת הקהילה היהודית במדינה, וההתכחשות לזיכרה במשך השנים. זהו סרט אימה מורכב, שנטען במסתורין בגלל התאבדותו של הבמאי מרצ'ין ורונה
מי שמצפה למצוא בסרט הפולני-ישראלי, "הדיבוק" ("Demon"), את איתי טיראן בתפקיד לאה'לה בת הגביר שנשמתו המיוסרת של מאהבה המת מקננת בתוכה ומסרבת לצאת - מסתבך עם השד הלא נכון. על אף השם העברי שניתן לסרטו של מרצ'ין ורונה, אין לו כל קשר למחזה היהודי הקלאסי של אנ-סקי או להפקה המיתולוגית מ-1922 שהעלה תיאטרון הבימה בכיכובה של חנה רובינא.
אם לדייק, הסרט מבוסס דווקא על מחזה פולני משנת 2008, ובמרכזו מסיבת חתונה שהופכת לגיהינום לאחר שבגופו של החתן נכנסת רוחה של צעירה יהודייה שנרצחה יחד עם בני משפחתה במהלך מלחמת העולם השנייה. השילוב בין סיפור רוחות, קומדיה בורגנית ואלגוריה שעניינה האשמה הפולנית סביב השואה, מספק מידה של סקרנות ביחס לסרטו של ורונה (שהתאבד בחודש ספטמבר האחרון בגיל 42, זמן קצר אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל גדנסק שבארצו).
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
איתי טיראן, ללא ספק ליהוק מפתיע לתפקיד דובר פולנית ומעט אנגלית ויידיש, מגלם פה את דמותו של צעיר בריטי המגיע לפולין כדי להינשא לאהובתו המקומית (אגניישקה זולבסקה). כאשר הוא עובד בבית הכפר הנטוש של המשפחה שבו עתידה להיערך החתונה, הוא חושף באקראי בור ובו מה שנראה כעצמות אדם, אך בוחר שלא לשתף איש בגילוי.
מאוחר יותר הוא מתחיל להזות - ואולי לא - את נוכחותה של דמות מסתורית בשמלת כלה, ובשיאה של מסיבת הכלולות הוא מתמוטט. כאשר הוא מתעורר, הוא מדבר ביידיש בקולה של אישה המזדהה בשם חנה, צעירה יהודייה שהתגוררה בעבר בבית ויחד עם שאר משפחתה "נעלמה" יום אחד.
לזכותו של ורונה ייאמר, שהוא לא ביקש להביא עוד מעשיית רוחות שגרתית המבוססת על תופעות על טבעיות, אורות מהבהבים, דלתות חורקות וכיו"ב. עיקרו של "הדיבוק" מתרחש בערב החתונה שבמהלכו מנסה אבי הכלה (אנדז'יי גרבובסקי) להסתיר את מצבו של חתנו, והמסיבה עצמה הולכת וקורסת בהדרגה לאירוע המשלב את הקומי והסוריאליסטי - כולל סצינה, שכמו נלקחה מסרט של לואי בונואל, שבה מי שנשארו מהאורחים השתויים מגיחים אל אור היום ופוגשים במסע לוויה.
גשם שוטף שמתחיל לרדת, החתן הצעיר שתודעתו הולכת ומשתבשת, ותחושת האיום השורה על החתונה העליזה - כל אלה, יחד עם המוזיקה הצורמנית של קז'ישטוף פנדרצקי, עוטפים את הסרט באווירה ייחודית של בלהה ואבסורד. העבר, הדבר הזה שבני המשפחה נמנעים מלדבר עליו, נוכח אף הוא בצורה סימבולית באמצעות הבור המאיים לשאוב אליו (וברגע כלשהו זה גם קורה) את הבחור שזה מקרוב הגיע, ואינו מודע לאשמה הרובצת על קרוביו החדשים. סב המשפחה היה "זך וטהור כמו דמעה", אומר לו רופא מקומי ברגע של שכרות. "אבל מה קורה כשדמעה זכה ויפה צונחת אל תוך שלולית מלוכלכת?".
הנוכחות היהודית הממשית היחידה בסרט היא דמותו של פרופסור קשיש (וודז'ימייש פרס), שגם מספקת הסבר באשר למצבו האקסטטי של החתן. הסבר, שהן הרופא המקומי והכומר אינם עולים עליו. גם הדרך שאותה מציע הסרט בנוגע להתמודדות עם הדיבוק אינה מערבת גירוש שדים, אלא מניחה ביקורת נוקבת באשר להתמודדותה של פולין של היום עם עברה ואשמתה.
ורונה, ש"הדיבוק" הוא סרטו השלישי באורך מלא ולמרבה הצער גם האחרון, מיטיב ללהטט בין ההיבטים הקומיים ומרכיבי האימה של הסרט, ומתגלה פה כיוצר בעל כישרון (לא צפיתי בשני סרטיו הקודמים). מחמאות מגיעות גם לצלם פאבל פליס שמצליח להעניק לאירוע הכלולות צביון של הזיה מסויטת. איזכור של גשר שנהרס בשעתו על ידי הגרמנים ודחפור שעובד בחצר בית המשפחה הישן, מוסיפים מידה ראויה של סימבוליות לתוצאה הסופית.
הבעיה נעוצה דווקא בחלקו האחרון של הסרט, שלוקה בתיאטרליות יתרה, בעיקר כאשר טיראן נדרש להתמודד עם השד היהודי שהשתלט על גופו. יש משהו מעניין בשינוי המגדרי (רוחה של אישה צעירה שפלשה אל תוך גופו של גבר) ביחס לסיפורי רדיפת-שדים אחרים - אך לא בטוח שגבר המדבר בקול נשי דק היא הדרך הקולנועית הנכונה לעצב זאת.
בסופו של דבר, "הדיבוק" אינו מנסח אמירה מקורית או מעניינת במיוחד בכל מה שקשור להתמודדותה של פולין של ימינו עם עברה. הצפייה בו מסתכמת, על כן, באכזבה מסוימת. אבל זהו סרט מבוים היטב ואפקטיבי, והטרגדיה שליוותה את הקרנת הבכורה שלו כמו מרחפת מעליו ומעניקה לו ערך מוסף מצמרר.
"הדיבוק" (פולין-ישראל) - במאי: מרצ'ין ורונה. שחקנים: איתי טיראן, אגניישקה זולבסקה, אנדז'יי גרבובסקי, וודז'ימייש פרס. אורך הסרט: 94 דקות.
