"האמת של פריץ באואר": השואה היא לא שואו
דמותו של פריץ באואר מרתקת בגלל פועלו הציבורי של הפרקליט הגרמני שרדף את הנאצים בבתי המשפט ואף סייע ללכידת אדולף אייכמן. משום מה ב"האמת של פריץ באואר" בחרו היוצרים להתרכז בחייו הפרטיים ונטיותיו המיניות, והעדיפו לסלף את העובדות לטובת הרכילות הזולה
בין 2003 ל-2013 התפרסמו לא פחות משלושה ספרים וסרט תיעודי אחד על פועלו של פריץ באואר. סביר להניח כי אלו שיחקו תפקיד משמעותי בהחלטה לעסוק בדמותו באופן אינטנסיבי גם בקולנוע הגרמני העכשווי: לפני שנה הוקרן בישראל הסרט "מבוך השקרים", וכעת "האמת של פריץ באואר", ולפני פחות מחודש וחצי הוקרן בטלוויזיה הגרמנית סרט חדש נוסף העוסק באירועים המקבילים לאלו בסרט הנוכחי. העניין החריג הזה בדמותו של באואר נובע מעיסוק התרבותי המתמשך בגרמניה באפשרות השגת הנורמליות לאחר מלחמת העולם השניה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
פריץ באואר שימש מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60 כתובע המחוזי במחוז הסן בגרמניה. פעולותיו הנחושות למען העמדה לדין של נאצים הובילו למהלך ההיסטורי של משפטי פרנקפורט-אושוויץ (1963-5) - הפעם הראשונה בה רשויות החוק ברפובליקה הפדרלית הגרמנית שפטו והרשיעו נאצים. הדרך למשפטי פרנקפורט-אושוויץ כוסתה ב"מבוך השקרים". הסרט הנוכחי מתמקד בפעולותיו של הגיבור בין 1957 ל-1960, כשהביא מידע קריטי למוסד ותרם בכך ללכידתו של אדולף אייכמן.
מצער להיווכח עד כמה השם "האמת של פריץ באואר" נושא אירוניה לא מכוונת: על רוב המוצג ניתן לומר כי הקשר בינו לבין האמת הוא מקרי. באופן ספציפי ניתן להבין את השימוש במושג "אמת" לא רק כהצגה של דבר קיים ונוכח במעשיו ודבריו של הגיבור אלא במה שהסרט מתיימר לחשוף. כאן הבחירה בשם בעייתית עוד יותר ומרמזת על העמדה הנלוזה של הסרט כלפי גיבורו. האחריות על כך ניצבת לפתחם של במאי סדרות המתח בטלוויזיה הגרמנית לארס קראומה, שגם כתב את התסריט ביחד עם הסופר הצרפתי אוליבייה גואז.
ב"מבוך השקרים" באואר הפך לדמות משנית במהלך שהוא עצמו הוביל. במקום דמותו האמיתית של משפטן יהודי מבוגר עוצבה דמות פיקטיבית של עורך דין גרמני צעיר נאה ואידיאליסט שהופך לגיבור. ב"האמת של פריץ באואר" החטא כפול ומכופל. גם כאן יש שיתוף פעולה של באואר עם עורך דין צעיר אידיאליסטי ופיקטיבי בשם קארל אנגרמן (רונלד זרפלד) - אך לא זו הבעיה, מכיוון שלפחות הפעם באואר (בורגהרט קלאוסנר) הוא הגיבור של סיפורו.
הבעיה גם אינה מעצם הניסיון לערב מידה מסוימת של בדיה בתיאור האמת ההיסטורית אלא בהיקף הבדיה ובחריגה מספקולציה לשם השלמת פערים - לסילוף. קראומה וגואז חוטאים כלפי הדמות ההיסטורית כשהם מעמידים במרכז סרטם פלישה רכילותית מפוקפקת, מיותרת ומטופשת הכורכת את זהותו המינית של באואר (שככל הנראה היה הומוסקסואל) ושל העוזר הפיקטיבי שלו בסיפור תרומתו ללכידתו של אדולף אייכמן. כשלכך מתווספת גם הצגה בעייתית מבחינת ההיגיון העובדתי של תהליך הלכידה, נוצר כשל כפול המותיר את הסרט כמעט חסר ערך.
הפתיחה של הסרט מבשרת רעות. הסצנה הראשונה מציגה את באואר ב-1957 כשהוא כמעט וטובע באמבטיה לאחר שלקח גלולת שינה מיותרת. אירוע זה משמש את הכוחות השמרניים במשרד התובע בניסיונם להעלות חשדות בנוגע לאי יציבותו הנפשית של באואר. מיהם אנשים אלו? מעמדם ומידת השפעתם הממשית אף פעם לא מובהרת היטב. יש תובע תאב התקדמות ואיש משטרה בכיר שהוא חלק מרשת לא לגמרי ברורה שפועלת לשבש את הניסיון להעמיד לדין את הנאצים המשולבים בעמדות כוח.
תאונת האמבטיה מהווה פתיחה מפוקפקת בהיותה שיכפול של נסיבות מותו הממשי (שאז אכן הוגדר כ"התאבדות") של באואר ב-1968. בנוסף, הכוחות הפועלים כנגד באואר מוצגים באופן תמוה בחלקיותו. ניתן היה להציג את הקשיים הפוליטיים הממשיים ואת חילוקי הדעות של באואר עם צמרת השלטון הגרמני (קרי - שר המשפטים פריץ שפר והקאנצלר קונרד אדנאואר) כפי שאכן התקיימו בפועל. משום מה, הסרט משמיט דמויות ואירועים אלו ומעדיף את הקונספירציה המעורפלת על פני הבנה אמיתית של הסיטואציה.
בחירות תמוהות נוספות נקשרות לגרביים שאין להם צבע אחיד. לכאורה פרט טריוויאלי לחלוטין. מודעה עם גרביים אלו מושכת את תשומת הלב של באואר במהלך עלעול במגזין. בהמשך הוא מגלה גרביים דומות מציצות מתחת למכנסיו של הפרקליט הצעיר אנגרמן.
מה משמעות הדבר? באואר הומו (והרי הוא נמשך לעיצוב גרביים חריג בחברה שמרנית של גרב בצבע בודד), והוא מזהה באמצעות הגרביים גם את אנגרמן (הנשוי) כהומו. והנה נוצרת ברית בין התובע המחוזי ובין הפרקליט הצעיר על בסיס זהות מינית "לא לגיטימית" בגרמניה שבה הומוסקסואליות (בהתאם לסעיף 175 הידוע לשמצה בחוק העונשין הגרמני) עלולה להוביל למאסר. בהחלט מביך לראות סרט שנעשה ב-2015 שמזהה בדרך זו את נטיותיהם של גיבוריו, אך הבעיה המהותית היא השימוש אותו עושה הסרט בנטיות אלו כבסיס למהלכים העלילתיים הפיקטיביים בסיפור לכידת אייכמן.
ציר עלילתי אחד הוא פעולותיו של באואר שבמרכזם שני ביקורים בישראל (חלקים שצולמו במלון האמריקן קולוני במזרח ירושלים - אז עדיין תחת שלטון ירדני). מטרת הביקורים היא לשכנע את הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל (טילו ורנר) ואת היועץ המשפטי חיים כהן (דני לוי) באמינות המידע שקיבל אודות הימצאותו של אייכמן בארגנטינה. ככל שמתקרבים אל תפיסת אייכמן, הפרספקטיבה המוצגת בעייתית וחלקית, בעיקר כי היא נסמכת על גיבור שלא היה בסוד העניינים לגבי עצם הביצוע של החטיפה.
אך כנראה שהמהלך העלילתי הקשור לתפיסת אייכמן ותרומתו של באואר אינו מספיק למלא סרט שלם. לכן יש גם עלילת משנה, מקוממת, שבה אנגרמן מתאהב בזמרת קברטים (לילית' שטנגנברג) באופן המתכתב בצורה עלובה למדי עם סצנת השיא של "משחק הדמעות" של ניל ג'ורדן (השחקנית זוכה לחיזוק דיגיטלי במקומות הנכונים). כל זה לא רק נלעג ומקומם, אלא משמש כדי לייצר קונפליקט וקושי מזויפים בניסיונותיו של באואר להביא ללכידת אייכמן. איזו סמטוכה. מומלץ בחום להימנע.
"האמת של פריץ באואר" (גרמניה) - במאי: לארס קראומה. שחקנים ראשיים: בורגהארט קלאוסנר, רונלד זרפלד, טילו ורנר, דני לוי, לילית' שטנגנברג. אורך הסרט: 105 דקות.
