ביי-ביי ניו-יורק: "בישראל החיים פי-עשרה יותר טובים"

"בישראל אני יכול ליהות מי שאני"

ליליאן סטטפילד בת ה-87 ("אני פרגית צעירה") חיכתה שנים ארוכות להגשים את החלום. בקיץ הקרוב היא מקווה כבר להיות כאן, יחד עם בנה, ר'יצארד. בארץ מחכה לה בן אחר, אביגדור, ושלושת נכדיה שגרים במעלה אדומים.

(צילום: שחר עזרן)

"יש בישראל אווירה של יהדות וטהרה, והיא מסבירת פנים", אומרת סטטפילד, והיא לא מפחדת – גם

לא מהמצב הביטחוני. "אני מאמינה בקב"ה, והוא שומר על כל האנשים הטובים - לא רק בישראל, אלא בכל העולם. אנחנו חייבים להאמין בזה. בסופו של דבר, אני רוצה להיות עם המשפחה שלי".

"הטרור ממש לא מפחיד אותי", מצהיר גם ג'ונה רוטשיין (20). "אלה החיים בישראל. אני קשור לצד היהודי שלי מאשר האמריקאי, ומרגיש שאני יכול להיות מי שאני הרבה יותר בישראל".

רוטשיין הגיע לכנס העלייה של "נפש בנפש" ממינסוטה, כדי לבדוק אם ישראל היא אופציה ריאלית לחיות בה. כבחור דתי, הוא מסביר שאינו מוצא את החיבור ליהדות בארה"ב. "אני קשור לשפה, לאנשים ולארץ ישראל", הוא אומר. "אני קשור לדת מהבחינה התרבותית".

"לפחד זה לתת להם לנצח"

ארי בורנשטיין (24) מניו-יורק עובד בתאגיד "מייקרוסופט", ומתעתד להמשיך לעבוד בחברה גם כשישלים את תהליך העלייה ארצה, כאחראי על הסטאר-טאפים בישראל, והצלחתם מעבר לים בזירה הגלובלית.

"רוצה להיות עם המשפחה שלי". ליליאן סטטפילד(צילום: נטע וולף)

אז מה גורם לו לעזוב את התפקיד הנחשק ולעבור לארץ? "אני חושב שזה מיקס של כמה דברים", הוא מסביר.

"בסוף היום אני מרגיש שישראל זה הבית שלי, ואני רוצה להיות שם ולתרום לה. אני חושב שהג'וב שלי בחברה אכן טוב, אבל מחכה לי קריירה מדהימה בישראל. לעזור לסטארטאפים להתפתח ולפרוץ את הגבולות כדי לחדור לשוק העולמי זה גם כיף, אבל יותר מזה – חשוב".

האידיאולוגיה היא שמניעה גם את יוני מאירי (17), שיעזוב את ברוקלין ללימודים בישיבה בגוש עציון - ולאחריה שירות צבאי משמעותי ביחידה מובחרת. "חינכנו אותו להיות אכפתי כלפי ישראל, ולאהוב את הארץ", אומרת אמו, בת'. "אז אני חייבת לתמוך בו".

מאירי האמא לא מפחדת. "ישראל היא המקום שלנו. לפחד זה לתת להם לנצח. כבר יש לי תוכניות לבוא לבקר בשנה הבאה. אני חושבת לעבור בעצמי, אבל אין לי תוכנית מיוחדת. אני שואפת לעלות אחרי שאפרוש. אני מרגישה קשר חזק לארץ, ויש לנו משפחה שם".

ההורים עוד לא יודעים

גם סופי קוזיראף (19) עוזבת את ניו-ג'רזי לטובת גיוס לצה"ל. "כשבאתי לבקר בישראל הרגשתי שקיבלתי בית", אומרת סופי, "אני רוצה לקרוא לישראל הבית שלי". היא עצמה חולמת להתגייס ליחידה קרבית. הוריה, מודאגים ככל שיהיו, תומכים במעבר שלה, ואמה תגיע עמה ביוני בפעם הראשונה בחייה לארץ.

"אני רוצה לקרוא לישראל הבית שלי". סופי ואלכסה (צילום: נטע וולף)

יחד איתה הגיעה גם החברה הטובה, ואליסה שוורץ (21), שבשונה מסופי עדיין מסתירה מהמשפחה את

ההתעניינות שלה בעלייה לישראל. שוורץ, שעוברת בעקבות אחיה שמתגורר בירושלים. היא כבר סיימה תואר ראשון (בתקשורת), ולאחר השירות הצבאי מתכוונת להמשיך לתואר שני באותו התחום.

למרות החיים הנפלאים שלה בניו-יורק והיעדר התמיכה המשפחתית, שוורץ מספרת שהיא חדורת מטרה ורצון להשתקע בארץ – ויש לה כבר עיר מועדפת: ראשון לציון. "יש חיים יהודיים בניו-יורק, אבל אני הרבה יותר מעוניינת לגור בארץ. אנשים ששואלים אותי למה אני עושה את זה, הם לרוב אנשים שלא היו שם".

גם מיכאלה מן (27) עדיין לא עדכנה את משפחתה, אבל לבחורה שגדלה בניו-ג'רזי ועברה לניו-יורק יש הרבה סיבות לעלייה: "כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה (בחודש ינואר) הרגשתי נחמה גדולה. יש בארץ אנרגיות מיוחדות, ויש איכות חיים". מאן, רקדנית בלט, מסיימת מסאטר באומנות וריקוד ב-NYU "הבנתי שהבלט לא פופולרי בישראל, אז אני מקווה לעשות שינוי בתחום הזה", היא אומרת.