"מי יאהב אותי עכשיו?": עניין אישי, שלכם
כשהם נישאים על הצלחת "מיסטר גאגא", מביאים האחים תומר וברק הימן את הדוקו החדש שלהם "מי יאהב אותי עכשיו?", שמותח את סיפורו של סער מעוז מהסדרה "משפחות" אל המסך הגדול. משמח לראות את פריחת הקולנוע התיעודי בישראל - בשם היצירה, הבידור וגם השליחות
יש משהו מרגש בהצלחה שבה מתקבלים בחודשים האחרונים סרטים תיעודיים ישראליים בבתי הקולנוע שלנו. "מיסטר גאגא", סרטו של תומן הימן על אוהד נהרין, חצה את סף 80 אלף הצופים. "פרינסס שואו" של עידו הר, על הקשר שבין המוזיקאי הישראלי קותימאן וזמרת אמריקאית שחורה משכונות העוני, עבר מהסינמטקים להקרנות מסחריות בסינמה סיטי. ועתה מצטרף אליהם סרטם החדש של האחים תומר וברק הימן, "מי יאהב אותי עכשיו?", שעתיד לשבות אף הוא את לב הקהל המקומי.
לפחות בכל הנוגע לשני הסרטים האחרונים, סביר להניח שאחת הסיבות להצלחה היא יכולתם לשלב ביעילות בין תיעוד ומלודרמה, היותם מעין "מלודרמה תיעודית", או אפילו "מיוזיקל דוקומנטרי". שניהם מלווים בפסקול משובח הכולל שירים בביצוע הגיבורים. במקרה של "מי יאהב אותי עכשיו?" מדובר בעיבודים שמבצעת מקהלת הגברים הגאים של לונדון שבה חבר גם סער מעוז, הומוסקסואל יוצא קיבוץ דתי, המתגלה כנשא של נגיף ה-HIV.
מי שצפו בסדרת הטלוויזיה "משפחות" שייצרו האחים הימן בשנת 2013 (ושודרה בערוץ 8 בכבלים), נחשפו כבר לסיפורו של סער - הבכור מבין שבעת בניה ובנותיה של משפחה דתית-לאומית מקיבוץ שדה אליהו, שמרד במורשת הציונית-מאצ'ואיסטית שהנחיל האב, כתרי, לילדיו, ובחר לצאת מהארון ולעקור עם בן זוגו ללונדון. האירוניה שהסרט שב ומתענג עליה היא שאבי המשפחה, כתרי, קצין צנחנים ותיק ומנכ"ל אתר ההנצחה ב"גבעת התחמושת", הוא האב-טיפוס של שמרנות מיליטריסטית חשוכה, שבאחת הסצינות היותר טעונות בסרט משווה את בנו ההומוסקסואל ל"חיה בלתי מוכרת".
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
עיקר הסרט עוקב אחר תהליך התקבלותו של סער על ידי בני משפחתו, ובמיוחד על ידי כתרי שבמהלך הסרט נהפך מאיש חינוך אטום ומלא פאתוס לאדם רך ואב. למעשה, זוהי הדמות המעניינת והמורכבת פה, שמאתגרת את רגשות הצופים והייתה יכולה בקלות להיות הגיבורה האמיתית של הסרט.
עדיין, אחד מאחיו של סער אף מבטא עמדה קיצונית אף מזו של האב, כאשר הוא מתוודה באוזני אחיו שהוא רואה בו סכנה בריאותית לילדיו הקטנים. זהו אחד מאותם רגעים שמדגישים את מטרתו הדידקטית של הסרט - ואין כל פסול בכך - שהיא, אחרי הכל וכפי שהקפידו משתתפיו להבהיר בשיחה עם הקהל שנערכה בתום ההקרנה שבה נכחתי, המלחמה בבורות, בחששות ובאטימות שקיימת בחברה בכל הנוגע לבני הקהילה הגאה.
מבחינה זו, יש ב"מי יאהב אותי עכשיו?" משהו שמזכיר את "סרט הבעיה של יום רביעי" שהוא אחיו-תאומו של "סרט המחלה של יום שלישי" - אותן דרמות טלוויזיוניות אמריקאיות שביקשו לתאר את התמודדותם של הפרט וסביבתו עם סוגיות חברתיות ובריאותיות. כמוהן, "מי יאהב אותי עכשיו?" הוא ללא ספק סרט עם שליחות, ולזכות יוצריו ייאמר שהם מתייחסים אל המטרה הזו בכנות מוחלטת ומבלי שיהיה צורך להוסיף מירכאות ציניות מעל המילה שליחות.
קל להבין מדוע זכה "מי יאהב אותי עכשיו?" בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין האחרון ("ג'אנקשן 48" של אודי אלוני זכה בפרס זה בקטגוריית הסרט העלילתי). הסרט הוא מלודרמה כובשת לכל דבר ועניין. לא רק בכל הנוגע להתפתחויות הדרמטיות (גילוי היותו של סער נשא HIV, ההתקרבות אל האב, ואפילו מכתב מהעבר שנמצא בקופסה המאופסנת בעליית גג ושתוכנו מסביר את הנתק שהתקיים משך שנים בין האב הלאומי-הרואי ובנו הסורר), אלא גם משום ההתאמה של האנשים-מהחיים לסכמה תסריטאית שכמו גובשה מראש.
הטבעיות והפתיחות בה מתנהלים בני משפחת מעוז אל מול המצלמה מעלים לא פעם תהייה באיזו מידה הסיטואציות שאנו צופים בהן מבוימות. האם הסצינה בבית הקפה הלונדוני בו יושבים האב ובנו אכן התרחשה כפי שהתרחשה? האמנם ההתעלמות מהמצלמה וצוות הצילום מצד האם, דיצה, וסער תוך שהם שקועים בהכנת לביבות חנוכה במטבח דירתו נדמית לנו אמיתית ואותנטית? וכמובן השיחה הכנה והקשה בין סער ודגן, אחיו, שבשיאה מתפרצת אשת האח בהצהרה מפתיעה. האם באמת החיים מספקים רגעים תסריטאים מושלמים שכאלה?
השאלות האלה שעולות במהלך הצפייה בסרט ולאחריה, רק מבליטות את הגבולות ההולכים ומטשטשים בין תיעוד ובדיון. אחרי הכל, בעידן שבו כל פליט ריאליטי נהפך לסלב, אין זה מן הנמנע שכוכבי הקולנוע החדשים שלנו מגיעים מתוך הסרטים על חייהם. סרטים שבהם הם ספק משחקים-ספק הם עצמם, ובעצם איפה בדיוק עובר קו ההפרדה?
כמו בכל מלודרמה שמכבדת את עצמה, גם ב"מי יאהב אותי עכשיו?" ישנם רגעים נוגעים ללב (שיחה גלויה וכואבת שמנהלים סער וכתרי בעליית הגג שבדירתו) בצד סצינות קומיות טובות (סער מראה לאמו הנרעשת קליפ מתוך הגרסה הבימתית של "פריסילה מלכת המדבר"). ביניהם משובצים קטעים מהופעותיה של מקהלת הגברים הגאים שמקומה בחייו של סער אינו לגמרי מפותח ומובהר, והכל מוביל אל הרגע הקתרטי, אל ההפי-אנד הבלתי נמנע שהופך את הסרט ל-crowd pleaser שהוא.
כמו "פרינסס שואו", גם סרטם של האחים הימן מביא סיפור של ניצחון שלא היה מבייש כל סרט הוליוודי. נהוג לומר שהמציאות עולה על כל דמיון. פה היא פשוט מביסה אותו.
"מי יאהב אותי עכשיו?" (ישראל) - במאים: תומר וברק הימן. אורך הסרט: 84 דקות.
