"המשפחה הפרסית שלי": לא מקמצים בהומור
הקומיקאי קאירון הביא למסך הגדול את סיפורו המשפחתי מרובה התלאות בדרך מאיראן המעורערת לצרפת. ואמנם ב"המשפחה הפרסית שלי" יש לא מעט רגעים כואבים, אך הטיפול בהם מלא הומור. כך נוצרת קומדיה
אפשר להתחיל בזה שהשם העברי לסרט "המשפחה הפרסית שלי", שוב, קצת מטעה. יש כאן ניסיון לרכוב על "החתונה היוונית שלי 2" ודומיו, ובאמת, בסרט החדש והראשון באורך מלא כבמאי של הקולנוען והקומיקאי הצרפתי קאירון יש התייחסות למשפחה ממוצא מסוים והרבה הומור. אבל שמו במקור הוא "שלושתנו יחד או אף אחד בכלל", מה שמרמז על לפחות כמה קשיים שהמשפחה הפרסית עוברת.
ויש כאן לא מעט קשיים, בלשון המעטה. קאירון שגם מגלם את אביו היבאת בתפקיד הראשי, מספר בסרט את סיפורה האמיתי של משפחתו שלו, בעיקר של הוריו. מהימים של שלטון השאה הרודן, החתירה של אביו להפלת השלטון והמחיר ששילם על כך בכלא ובירידה למחתרת, ועליית חומייני לשלטון והמהפכה האסלאמית שבמקום להביא לשחרור הביאה משהו אחר לגמרי.
היבאת ופרשטה (ליילה בכטי) מכירים, מתחתנים ומביאים ילד לעולם כשהחיים מסביב הולכים וסוגרים עליהם, הולכים ונעשים בלתי אפשריים, והמחשבה על בריחה לארץ אחרת הופכת לאופציה היחידה. הסרט עוקב אחרי בני הזוג וילדם הקטן לאורך השנים, מתחיל עוד קודם עם קצת רקע על משפחתו של היבאת, ומלווה אותם במוזיקה פרסית, במנהגי היום יום, וברצון לשמור על שגרת חיים ועל איכות חיים תחת תנאים בלתי אפשריים.
את כל זה, גם כשמתרחשים על המסך דברים קשים מאוד, קאירון מתאר בהומור ובהרבה חמלה. ההומור מגיע גם מהיחס המבודח, עד כמה שניתן, של הדמויות עצמן למצב האבסורדי אליו הן נקלעות, וגם מהעמדה קומית ומגוחכת של המצבים עצמם. השאה למשל מוצג כקריקטורה והפוגה קומית לכל דבר ועניין, מבלי להקל ראש באחריות שלו לפגיעה באזרחים רבים.
מצד שני, כשיש רגעים כואבים בסרט הם מטופלים ברגישות. בזכות משחק טוב וכתיבה מדויקת, קאירון יודע מתי להאיר את המצב הקשה עם קצת בדיחות, ומתי לתת לדמעות לזרום. התמונה שמתקבלת היא שלמה ועגולה יותר, ובמקום מה שהיה יכול להיות בקלות סרט קודר מאוד, מתקבלת קומדיה, שמצליחה לקרב את הצופה ולהציג בפניו מצבים ומציאות קשה מאוד, בלי להרתיע.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
אפשר להעיר בעיקר על כך שלמרות ההקפדה על הצגה מציאותית ככל האפשר של החיים באיראן, התלבושות, הבתים והמנהגים כולם נראים אמיתיים מאוד - דווקא השפה יוצרת בלבול. קאירון בחר לתת לכל הדמויות בסרט לדבר בצרפתית, לא משנה אם הן באיראן, בטורקיה או בצרפת.
אבל אם מתעלמים מכך, הדמויות עצמן, והקשרים החמים ביניהן מספקות הצצה למקום אחר, כזה שבמיוחד לנו כאן בישראל יש תפיסה מאוד מסוימת עליו. איראן מתוארת כיום בחדשות ובכלל כמקום סגור ומסוגר, דתי וחונק בשמרנותו. שומעים גם על קולות אחרים, אבל כאן ניתן ממש לראות אותם, לראות ולהרגיש מה בהם מזכיר משפחות חמות משלנו, מה בהם דומה יותר משמקובל להניח. הסרט מצליח לייצר ייצוג של משפחה איראנית שנאבקת למען החופש - חופש הדת ועוד הרבה יותר מכך, ושעושה זאת למעשה מאז ומתמיד.
"המשפחה הפרסית שלי" מתעסק הרבה גם בגעגוע ובזהות, וכיצד שומרים על זהות ועל קשר למקום וללאום, גם כשברור שכנראה לא תוכלו לחזור לשם לעולם. חלק גדול מהסרט מתרחש לאחר שההורים הגיעו לצרפת, ומנסים לבנות את עצמם מחדש בה. בשלב הזה הסרט מתחיל לטפל גם במה שעובר על הזוג ועל בנם שפתאום גדל ומדבר שפה אחרת, והחיבור או הניכור שלהם לתרבות אחרת.
הוא מטפל גם ביחס לפליטים, ומצייר תמונת מצב אופטימית, אולי אפילו אופטימית מדי, לגבי האפשרויות של כור היתוך במדינה אחרת, כשהמדינה שלך כבר לא יכולה לספק לך בית ומחסה יותר. בשלב הזה נכנסות לסרט עוד דמויות משלל תרבויות, מעט סטריאוטיפיות אולי, אבל הסרט לא מבקר אותן על היותן שונות מהדוגמה המערבית הצרפתית לזוגיות וחיי משפחה, אלא מקבל אותן כפי שהן.
בזמן שסוגיית הפליטים באירופה (ועדיין גם בארץ) ממשיכה להעסיק את דעת הקהל, טוב שיש דוגמה כמו "המשפחה הפרסית שלי" להזכיר לנו שגם מאחורי מהגרים ופליטים יש פנים שיכולות להיראות מוכרות, ובעיקר אנושיות מאוד.
"המשפחה הפרסית שלי" (צרפת) - במאי: קאירון. שחקנים ראשיים: קאירון, ליילה בכטי וז'ראר דרמון. אורך הסרט: 102 דקות.