הקרב התקשורתי על גורלו של זדורוב

פעם, לפני הרבה מאו שנים, כשכיהנתי כשופט של בית משפט השלום בפתח תקווה, הובא לפני צעיר שהואשם בניפוץ חלון ראווה באבן. העד היחיד ברשימת העדים היה שוטר, שהזדמן למקום, והנאשם כפר באשמה וטען שלא היה בסביבה.

עוד בערוץ הדעות:

מלכוד 28 בדרך לטסט

לא רק אכיפה: תנו לרוכבים שבילים בטוחים

יורשיה של האנטישמיות התיאולוגית

החוק שמונע שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה

הפתרון לאנושות בידינו

השוטר, שאולי הגיע אחרי משמרת לילה ולא קרא, כנראה, את עדותו במשטרה על האירוע (שהתרחש זמן רב קודם) -היה עד גרוע; מבולבל וחסר סבלנות. הנאשם היה עקבי בעדותו, והתובעת לא הצליחה "לשבור" אותו. זיכיתי את הנאשם, על אתר, ובעודו יוצא צוהל מהאולם, אמרתי לו: "ובפעם הבאה שאתה זורק אבן על חלון ראווה - אל תעשה את זה כששוטר נמצא בסביבה".

הבאתי דוגמה זו (שאיננה אופיינית לשופטים במערכת המשפט, אך נשמעו דומות לה מפי גדולי השופטים שקמו לנו) כפתיח לכמה מושגי יסוד, שאני משנן באזני הסטודנטים שלי, ואינם נהירים - כך אני למד מתגובות הציבור על כתבות שונות - למי שאיננו מצוי בנבכי הפרופסיה המשפטית.

רומן זדורוב ותאיר ראדה(צילום: גיל יוחנן, אפי שריר)

אך קודם לכל אבהיר: כמי שישב על כס השיפוט 27 שנים, כי אני מכבד כל קביעה משפטית, ומצפה שהיא תכובד, כל עוד היא בתוקפה, ואסור שתוחלף ב"דעת הציבור", "שופטי העם" והטוקבקיסטים.

הכל ניתן לשינוי

אך כל קביעה משפטית, ניתנת לשינוי: אם בדרך של ערעור; אם בדרך של דיון נוסף או משפט חוזר; אם בשל טעות עובדתית או משפטית, של הערכאה הקודמת; ואם בשל גילוייו של ראיות חדשות, שלא היו בפני בית המשפט קודם לכן.

- גם משום שהשופטים הם בני אדם, ולא מלאכי שרת , אינם מסוגלים לבחון כליות ולב, וכל אחד מהם שופט על פי מידת חכמתו, מצפונו והאג'נדה שלו; שהרי לשם כך קיימת ערכאת ערעור;

- גם משום שהשופטים אינם אוספים לעצמם תיקים, אלא נדרשים להכריע בתיקים המועברים לטיפולם, והוכנו ועוצבו על ידי התביעה הכללית;

- גם משום שהתביעה הכללית, על כל שלוחותיה, עושה שימוש בחומר שנאסף על ידי הגוף החוקר (בדרך כלל - המשטרה);

- ובעיקר - משום שאצל חוקרים רבים (במיוחד הוותיקים שבהם) בתחנות ובמרחבים, עדיין שולטת "קונספציה" ואינם מסוגלים " לצאת מהקופסה" ונוטים לחלץ הודאה מנחקרים, אף שזו מזמן איבדה את כתרה, כ "מלכת הראיות"; תוך התעלמות מהראיות המדעיות, המצויות בשפע, בהרבה מאד מקרים, בזירת העבירה.

- וחשוב להבהיר: בית המשפט משתדל להגיע לאמת העובדתית , אולם תוצאתו של הדיון היא "אמת משפטית", על פי החומר שהיה בפניו. יש לכבד אותה, כי כך קובע החוק. אך איננה "קדושה" או בלתי הפיכה.

- במיוחד משום שהתפתחות הראיות המדעיות, עברה כברת דרך ארוכה. במיוחד בתחום הד.נ.א. ואנו שומעים, השכם והערב, על אנשים שנדונו למוות או למאסר עולם, וזוכו בדיעבד בזכות הבדיקה המופלאה הזו.

וגם אצלנו: לא מכבר הורה בית המשפט העליון לשלוח חמישה בדלי סיגריות, לבדיקת ד.נ.א. בחו"ל, בתיק תקשורתי שהסתיים ונחתם גם על ידי ערכאת הערעור: הרצח המתועב של כבוד השופט עדי אזר ז"ל.

ואשר ללחץ הציבורי, שהחל עוד לפני שידורה של סדרת הכתבות של אורנה בן דור, בעניין רצח הילדה תאיר ראדה: אני עצמי נפגעתי בזמנו מכתבת "תחקיר" על פסק דין מזכה שניתן על ידי הרכב בראשותי. אך בנבדל מהכתבה ההיא - אי אפשר להתעלם מהנאמר בזו הנוכחית על ידי אנשים חיים, כמו מרגשות הציבור.

ההתחשבות ב"רגשי הציבור"; "רחשי הציבור" ; "מה שהשעה צריכה"; ו"דעתו

 של הציבור הנאור" - כבר נעשתה בעבר על ידי ענקי המשפט שלנו; ואין סיבה שלא לכבד אותם גם היום ולהסיר ספק שהאדם הנכון מרצה עונש של מאסר עולם, על הרצח הנורא בקצרין.

אילו אני במקומו של פרקליט המדינה - הייתי עושה מעשה כדי להחזיר את אמון הציבור במערכת, ומורה למשטרה להקים צוות חקירה משורות יחידה 433, שיבדוק את כל מה שלא נבדק (ועודנו קיים) במקרה הרצח של תאיר ראדה ז"ל, וכל תהיה שאין לה תשובה היום, תוך חיפוש אחר עדויות נוספות וראיות מדעיות ושימוש בהגיון.

אני מודה שגם אני - כמי שעסק וצפה בהרבה זירות רצח מדממות - אהיה רגוע יותר לאחר בדיקה כזאת.

השופט (בדימוס) שלי טימן, ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, מרצה במרכז הבינתחומי, הרצליה