יורשיה של האנטישמיות התיאולוגית

בפברואר 2010 השעה אמנסטי אינטרנשיונל את מנהלת המחלקה לשוויון בין המינים, Gita Sahgal, על שהעזה להצר על החלטת הארגון לפרוש את חסותו על מועזם בג,. בג, תומך מובהק של הטליבאן בבריטניה, הקים את התנועה Cageprisoners, הפועלת נמרצות להגן על האינטרסים של אסירים מוסלמים - שרבים מהם ביצעו פעולות טרור מזוויעות ו/או היו משלחיהם של טרוריסטים איסלאמיסטים אחרים.

עוד בערוץ הדעות:

החוק שמונע שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה

הפתרון לאנושות בידינו

שחרור ירושלים - אז והיום

ה"אני מאשים" של האספסוף

חייבים לשנות

כחודש אחר כך, ובאותה בריטניה, נפתחו אירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי", שמפיקים מדי שנה BDS ודומיו, בסימן קריאתה הנרגשת של "לוחמת החופש" ליילה ח'אלד "להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל". ח'אלד, חוטפת מטוסים בדימוס וחביבת שמאל רדיקלי מערב-אירופי בהווה, נשאה

 אז את "דברי השלום ואחוות העמים" בקלטת וידיאו בפני משתתפיו של כינוס ללימודי המזרח התיכון שהתקיים באוניברסיטת לונדון.

כך, אותו ארגון, אמנסטי אינטרנשיונל, החורת על דגלו את הדאגה לזכויות האדם באשר הם (כמובן גם של נשים), משתף פעולה ואף פורש חסות על חסיד נלהב של הטליבאן; ארגון המנהיג שלטון אימים איסלאמי, פטרונו הנאמן של אל-קאעידה, ושאמנותו, בין השאר, היא בניתוץ פסלים, בדיכוי עד עפר של נשים, וברמיסת זכויות האדם של מי שסוטה מדרך הישר האיסלאמיסטית. וכך, "עידית הליברלים המערבים", ובכללם BDS ושכמותו - המעלים על ראש שמחתם את השוויון, הדמוקרטיה וזכויות האדם, והמואסים, למראית עין לפחות, בכל דיכוי, אפליה והדרה - כורתים ברית זוגיות מופלאה עם עדת קנאי האיסלאם, הרומסת בנפש חפצה וברגל גסה כל ערך מהערכים הללו. פעם הם מרוממים דמות כמו זו של מועזם בג, ופעם הם קושרים כתרים למחבלת כמו ליילה ח'אלד, וכמעט אף פעם זו לא דאגה כנה, נטולת פניות והעדפות פוליטיות של השמאל המערבי המטורלל והצבוע לזכויות אדם, לשוויון, לדמוקרטיה או לחופש.

כמובן שאין זה כלל משנה אם זה BDS, או PJN (Palestine Justice Network), FGM (Free Gaza Movement) או ISM (תנועת הסולידריות הבינלאומית) או מועצת זכויות האדם של האו"ם – מעייניהם של כולם כאחד, כמו של שוחריהם הישראלים, נתונים בעיקר ל"חשיפת מפלצתיותה" של ישראל ולכיליונה כמדינת היהודים. אלא, שהאנטישמיות הישירה והאנטישמיות במסווה של אנטי ישראליות הן זה זמן רב לא רק נחלת הארגונים הללו. בחלק לא מבוטל של מפלגות השמאל המערב אירופיות, הדרום אמריקניות, ואפילו באגפים הליברליים של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שוכנים להם לבטח אנטישמים, מדעת או שלא מדעת, העוטים על עצמם לרוב כסות אנטי ישראלית.

קצה הקרחון

המחוקק הבריטי ג'ורג' גאלאוויי, ידידו הטוב של סדאם חוסיין וחסיד שוטה של נסראללה; ראש מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, חברם הנאמן של חמאס וחיזבאללה; קן ליווינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון, שמתעקש על ציוניותו של היטלר; נאז שאה, שהציעה לבצע רילוקיישן של ישראל לארה"ב; או מאמט קפלן, שר השיכון השבדי, שהשווה את ישראל לנאצים - הם רק קצה הקרחון של חברי מפלגות שמאל אירופיות, שרבים רבים מהמאכלסים את שורותיהם האחוריות אוחזים ומשווקים דעות אנטי ישראליות ארסיות, המשיקות לעמדות אנטישמיות לכל דבר ועניין.

מענה חלקי לשאלה "מדוע כמעט שאין כיום באירופה המערבית ובדרום אמריקה מפלגות שמאל, שרבים מחבריהן אינם מגלים עוינות של ממש לישראל עם נגיעות אנטישמיות מוסוות", נעוץ בייחוד ביסודות האידיאולוגיים המופצים בבתי הגידול אקדמיים, תרבותיים ואמנותיים באותם מקומות. באירופה, למשל, אלה יסודות פרו וניאו-מרקסיסטיים, פוסט-קולוניאליסטיים, אנרכיסטיים, אנטי מערביים, ובשנים האחרונות גם תפישות פוסט מודרניות למכביר; ובדרום אמריקה, לדוגמה, אלה בעיקר יסודות סוציאליסטיים, מהפכניים ואנטי אמריקנים (הכוונה לגרינגוס האמריקנים, ובעיקר לשלטונם של ניקסון, רייגן ובוש הבן). לבניה המערביים של היבשת הישנה, כמו לעמיתיהם בדרום היבשת האמריקנית, ישראל "לא באה טוב", ולחלקם גם היהודים מעולם "לא באו טוב" - וכל זאת לא תמיד ללא תנא דמסייע הישראלי והיהודי.

גם אם האוטו-אנטישמיות של קרל מרקס לא הייתה נר לרגליהם של צאצאיו האידיאולוגיים (ככל שהיו מודעים לה), השמאל המערבי הרדיקלי מעולם לא העניק לאנטישמיות את המשקל השלילי שהוא העניק לעמדות גזעניות אחרות, בעיקר כשבמשוואה שלנגד עיניהם הייתה ישראל חלק מאותה חבילה אנטישמית.

 הצלחת היהודים בניכר, כמו הצלחתה של מדינת היהודים (שנתפשת בידי רבים מהם כיחידת קצה מאוחרת של הקולוניאליזם המערבי), בעיקר על רקע הנחשלות הניכרת של הלבנט - השיאו תרומה לא מבוטלת לתחושת השמאל הרדיקלי, כי אנטישמיות לייט, בייחוד בעטיפה אנטי ישראלית מובהקת, אינה בבחינת גזענות בוטה ואסורה.

קצת חבל שאותו שמאל רדיקלי, שחוזר ומפיח רוח חיים באנטישמיות התיאולוגית העתיקה, אחרי שהיטיב לעשות זאת סטלין בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת, לא יאמץ לפחות את מקצת כנותו של נורמן פינקילשטיין, שהציע לעמיתיו: "אִמרו את מה שאתם חפצים בו באמת - 'אנחנו מבקשים לחסל את ישראל'. הבעיה הקטנטנה היא שצביעות וכנות מעולם לא נטו לדור בכפיפה אחת, בוודאי לא ביחס לישראל ולאנטישמיות.