ה"אני מאשים" של האספסוף
מתי בפעם האחרונה נמלאתם זעם קדוש כל כך למראה גופתו המוטלת של יהודי דקור, ולא של פלסטיני ירוי? מתי ניהלתם פאנלים מבוהלים וליביתם פאניקה מוסרית שכזו כשיהודי היה בצד הלא נכון של כלי הנשק?
קו ישיר וברור נמתח מבחירות 2015 ועד לעצרת התמיכה בחייל המואשם בהרג המחבל הפלסטיני בחברון. כמו בקלפי, גם כעת מרים "העם" את ראשו ויוצא מגדרו כדי להשמיע, ברעש, את ההיפך ממה שקבעו לו מנגנוני עיצוב התודעה. וכי ניתן לראות בתוצאות הבחירות אשתקד דבר זולת מרד מצביעים כנגד דוקטרינת המהפך שהטיפו לאוזניים, בכוח ממש, צבא הסטטיסטיקאים, העיתונאים והגנרלים לשעבר?
עוד בערוץ הדעות:
מרכז מחקר חקלאי בגליל - אסור לפספס
מיעוטים בטכניון - גרסת המציאות
אמרו: "לא הצבעת מחאה", אלא "ליכודניקים שרופים ומוסתים". בא החייל מחברון, והוכיח ההיפך. טרם עברה יממה מפרסום הסרטון של "בצלם", והקונצנזוס שלט בתקשורת ובפוליטיקה, ממערכות עיתונים ועד ללשכות ראש הממשלה ושר הביטחון: שאט נפש וגינוי. רק שהפעם הריאקציה של "עמישראל" כנגד המשמעת המוסרית המוכתבת מלמעלה היא כפולה: לא רק כנגד התקשורת השמאלנית מרים האספסוף את ראשו החצוף, אלא גם קצת, בשוליים, נגד ביבי ובוגי.
אמנם, בפוליטיקה המקוטבת של ישראל, אין פלא שצד א' מעצב את עמדותיו כנגטיב לדף המסרים של צד ב'. ואולם התופעה המתרחשת למול עיננו היא חסרת תקדים ומדהימה: קהלים שלמים קמים ומתגייסים, באופן פעיל, כדי להפגין, לקדם ולהנכיח בספרה הציבורית את הקולות ההופכיים ל"בון-טון" התקשורתי, וכעת גם הממלכתי.
עבור הימין, זוהי עדות נוספת לתפיסתו העצמית כאנדרדוג שטרם סיים את מאבקו רב-הדורות במוקדי ההגמוניה של השמאל. מצער לראות עד כמה קשה שם לנסח אמירה ערכית אוטונומית, שלא בתגובה - פולמוסית, כמובן - ל"הטפות המוסר" של השמאל. יותר מכך יוצא הלב על השמאל, שההתגייסות הפופולארית למען החייל היורה מסמנת את קריסת מעמדו לא רק כחלופה שלטונית או כאלטרנטיבה אידיאולוגית, אלא כשחקן לגיטימי בשיח הציבורי בישראל. ההתנגדות העממית לעמדות שמבטא השמאל נעשתה זה מכבר לאינסטינקט: השמאל אומר "פלוס", ו"העם" מקיים עצרת אוטומטית בעד "מינוס".
התרסה כנגד משטר השיח
ואולם מעבר לדו-קוטביות הפוליטית, יש בהתגייסות למען החייל משום התרסה כנגד משטר השיח, המסמן את לוחם צה"ל כ"רוצח" המכוון את נשקו ל"חסר ישע". באגפים מסוימים של הדיון התקשורתי, הודגשה יתר על המידה כיפתו של החייל, וטושטשה מעט הסכין שבידו של המחבל. נראה כי מה שהצית את המרי בקרב רבים כל כך בישראל היו המהירות שבה גויס המקרה במדיה וברשתות החברתיות, בעברית, אבל לא מעט גם באנגלית מתיפייפת, כדי להכתים את צה"ל כולו, ולהיפרע ממדינת ישראל כולה - שנעשתה למפלצת. זהו הסחף שכנגדו הרימו ישראלים רבים את קולם לאמור: בחשבון סופי, בדילמה שבין החייל "הרוצח" והמחבל "חסר הישע" - אנחנו בצד של החייל, כלומר של צה"ל, כלומר של ישראל.
קל היה, למי שהתעקש על כך, ללעוג לעצרת הימין ולבטל בהתנשאות את משתתפיה. הכותרות דיווחו על "מיעוט משתתפים", למרות שמי שנכח ראה כיכר גדושה בכמות מפגינים
שמארגני המחאה כנגד מתווה הגז היו מתקנאים בה. חלק מהעיתונאים, אושיות רשת ודעתני פייסבוק, שקדו על הפצה ושיתוף תמונות "מטרידות" של ה"בבונים" מ"הפמיליה" ופעילי להב"ה, בליווי הגיגים פסימיים על "אספסוף" ו"פשיזם".
אבל אם יש בליבו של מישהו בשמאל לערוך בירור קונסטרוקטיבי ביחס לפסיכוזה זו, ולא להסתפק בהמטרת תועפות של תוכחה מוסרנית כלפי האספסוף המתלהם, שיהרהר בשאלה המרחפת מעל עצרת התמיכה בחייל: מתי בפעם האחרונה נמלאתם זעם קדוש כל כך למראה גופתו המוטלת של יהודי דקור, ולא של פלסטיני ירוי? מתי ניהלתם פאנלים מבוהלים וליביתם פאניקה מוסרית שכזו כשיהודי היה בצד הלא נכון של כלי הנשק?
זו השאלה הנכתבת כיום כ"אני מאשים" מטעם "האספסוף" לעבר התקשורת, השמאל ומעצבי התודעה. לשם שינוי, כדאי לוותר על הפוזה הפטרנליסטית, ולהקדיש לכך מחשבה.
ד"ר איתן אורקיבי מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל
לפנייה לכתב/ת 
