הילדה בארגז: "עד היום אני ישנה באור"
"כשסיפרו לי שאני יהודייה, נורא התביישתי": שלוש שנים חיה פרדריקה לוי-סרלואי הקטנה בבית בלב היער מבלי שיצאה את פתח הדלת, בלי שקיבלה חיבוק - ובילתה שעות בארגז קטן וחשוך. האישה הקאתולית שהצילה את חייה המשיכה לשמור עליה שנים לאחר תום המלחמה, גם לאחר מאבק שניהלו ארגונים יהודיים להשבתה. השנה זכתה בתואר "חסידת אומות עולם"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במשך שלוש שנים תמימות הוחבאה הילדה הקטנה בבית מסתור ביער, ללא קשר ולו החטוף ביותר עם "החוץ". בכל פעם כשערכו הגרמנים חיפוש, היא נדרשה להיכנס אל "הארגז", ולשהות בו בחושך מוחלט עד יעבור זעם. לראשונה היא מבקשת לשבור את השתיקה, ולספר את חוויית "אנה פרנק" שלה. לעבד את האבל והאובדן של ילדה בלי בית ובלי הורים, שזוכרת הכל. ילדה יהודייה שגדלה בין נוצרים קתולים, ניהלה קשרים מורכבים עם ה"מאמא" שהצילה אותה, ובהמשך נאבקה למען הנצחתה.
יום השואה בערוץ היהדות :
- איפה היה אלוהים בשואה? תשובות של מאמינים
- "בלב שבור, צעד סבא רבא שלי על ספרי התורה"
- פלאשוב, אושוויץ, ברגן-בלזן: "כולם נראו כמו מלאכי המוות"
- "קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
עד היום מלווים את לוי-סרלואי הסיוטים מהארגז, ולילות שלמים האור דולק בחדרה ללא הפוגה. "רק כשאת מביאה ילדים משלך, את מתחילה להבין מה לא היה לך, מה הפסדת. כשאת בתוך זה? לא חושבים. מדחיקים. לא מדברים. רק ככה אפשר לשרוד".
הזיכרון הראשון בחיי
הזיכרון המודע הראשון של פרדריקה לוי-סרלוי היה בגיל שלוש, עת נלקחה "מבית התינוקות" באמסטרדם שבו ריכזו הגרמנים את ילדי הולנד היהודים. אמה מרתה, שעבדה בבית היתומים, הייתה בין האחרונים שנשארו "במעין גטו" שהוקם בריכוז היהודי באמסטרדם, אבל בקיץ 43 גם זה נגמר.
את סרלואי מסרה אמה לידי מנהל "בית התינוקות". "לא ברור לי עד היום למה רק אותי, ומדוע אחי שהיה גדול ממני בשנתיים נשאר איתה", היא תוהה. "הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי, היא אצל משפחה בדרום הולנד. לשם העבירו את הילדים היהודים, מאחר והאוכלוסייה שם יותר כהת-עור, וחשבו שפחות נבלוט. אמא שלי שמה עלי כנראה את כל הבגדים שהיו לי, והם רצו להפשיט אותי מהם כי היה חם נורא, והייתי בהיסטריה גמורה".
"צרחתי, השתוללתי, הפכתי הכל, זרקתי דברים, עד שאליזבט באה. כשראיתי אותה, אמרתי ישר 'אופו'. זה ביטוי אופייני של יהודי אמסטרדם לסבתא. אליזבט אמרה 'היא מאמסטרדם', ולקחה אותי".
שלוש שנים כלואה בבית
אליזבט דה-גרבר הייתה רווקה מבוגרת וגלמודה, ממשפחה אריסטוקרטית הולנדית עשירה ומיוחסת. היא הייתה גם חברת מחתרת פעילה בדרום-הולנד, ומושיעתה של סרלואי. דה-גרבר עסקה בחינוך, והתמקדה בילדים ללא משפחה ובילדים בעלי צרכים מיוחדים. כאשר הגרמנים החרימו את בית הספר שבנתה ובו התגוררה, והפכו אותו למפקדה מקומית - היא פרשה לבית הקיט הגדול שלה ביער.
לפי תיאוריה של סרלואי, פעל המבנה"כבית מעבר" שאליו הגיעו "מבוקשים" רבים: חיילים גרמנים שערקו, טייסים בריטים שמטוסיהם הופלו, וכמובן יהודים.
מבעד לעיניה של מי שנולדה למציאות המזוויעה, הייתה המלחמה דבר בנאלי ומחריד בעת ובעונה אחרת. לוי-סרלואי מספרת כי כל זמן המלחמה - משך שלוש שנים תמימות - לא יצאה מפתח הבית. "האמת היא שגם לא רציתי", היא אומרת. "פחדתי. היו הרבה פשיטות, הגרמנים היו נכנסים פתאום לחיפושים, ופה נכנס הארגז לתמונה.
"זה היה למעשה ספסל שהיו יושבים עליו. האישה הזאת (כך היא מכנה את אליזבט) הייתה אספנית של ריהוט עתיק, והארגז-ספסל שימש לאכסון מצעים. הוא היה המחבוא שלי. אם לא הייתי מצליחה להגיע לעליית הגג ולחלל הסודי שהיה שם, הייתי חייבת להיכנס לארגז. האחרים היו יושבים עליו, ומחביאים אותי".
היו לך חברים? קשר קרוב עם מישהו חוץ מאליזבט?
"אני זוכרת שהיה לי ספר בשם 'נעליים אדומות'. אני לא זוכרת משחקים. זה בטח לא היה לנו. עכשיו כשאת שואלת, אני שואלת את עצמי מה עשינו שם כל היום? ואני לא יודעת. בימים הראשונים בבית, הייתי ישנה בסל כביסה צמוד למיטה של אליזבט, והיא הייתה מחזיקה לי את היד. הייתי צמודה אליה. אני זוכרת שהייתי חולה, והביאו רופא אמין במיוחד מבלגיה כדי שיטפל בי. הוא ראה אותי בתוך הסל כביסה, ושאל את אליזבט האם זה 'משה בתיבה'? היא ענתה שזו מרים, והוא הבין מיד שאני ילדה יהודייה".
"לאף אחד לא היה זמן לילדה קטנה"
סרלואי מספרת כי לבית הגיעו אנשים לתקופות קצרות בלבד. "אלה אנשים שהיו צריכים לגנוב אוכל ולחיות ביערות כדי לשרוד", היא אומרת. "לא היה לאף אחד מהם זמן לילדה קטנה. הדמות היחידה שדיברתי איתה, הייתה ילדה חולת שחפת ושעלת שהייתה בבית, אבל הקשר איתה התחזק רק אחרי המלחמה. הייתי מתחבאת הרבה בארון בחדר שלה כי הנאצים פחדו ממחלות. בכל פעם שהיה חיפוש, היא הייתה יוצאת מהחדר, ומתקרבת אליהם בצעקות. עשתה רושם כאילו שהיא לא מפחדת מהם, וזה היה מרתיע אותם. הם השתדלו להתרחק ממנה כמה שיותר".
מה מבינה ילדה בת שלוש על נאצים?
"גדלתי עם זה. אל תשכחי שנולדתי ב-1940, וזה כנראה נכנס לדם. גם ההורים שלי בטח חיו בפחד עד שנתפסו, והם העבירו את זה הלאה, אלי. בחיים שלי לא הוצאתי הגה מהפה בזמן הפשיטות. ידעתי לברוח ישר כשהם הגיעו. עד היום אני ישנה עם אור דולק. זה כנראה מהפחד מהחושך והשהייה בחלל סגור וקטן".
זיכרון בשורת היתמות חי בה היום כאז: "אמרו לנו: ההורים שלכם הגיעו לקחת אתכם", אבל את פרדריקה הקטנה איש לא דרש. כך גילתה כי נותרה ללא הורים. למעשה, מכל משפחתה הענפה נותרה דודה אחת בלבד - שרה רות, ששרדה את התופת.
"אני זוכרת שנורא פחדתי ממנה, ולא רציתי לבוא אליה. התרגלתי לאליזבט. הייתי קשורה לסינר שלה. הייתי תופסת לה את הרגל עד ששרה הלכה. דודה שלי עצמה הייתה מחוסרת כל, צעירה בלי קורת גג, בלי אף אחד בעולם. אז נשארתי אצל אליזבט".
"מה אני כן? יהודייה"
הארגונים היהודיים שעסקו בטיפול בניצולים נלחמו על פרדריקה הקטנה בבתי המשפט. "דודה שלי, שהייתה אחות, עבדה בבתי היתומים היהודיים האלה. המצב שם היה נוראי. אנשים שם היו גונבים כסף, ולילדים לא היה מה לאכול, והיא בשום אופן לא רצתה שאגיע למקום הזה. נערך משפט של שתיהן מול הארגונים היהודיים, ואליזבט אמרה: 'אני לא צריכה עורך דין, אני אדבר'".
"בית המשפט קבע כי שרה תהיה האפוטרופסית שלי, אבל אליזבט תגדל אותי. הם חששו שמא אליזבט תמיר את דתי, אבל זה לא היה בכלל הכיוון. במשפט היא אמרה: 'הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות, זה להחזיר אותה להורים שלה, ואני לא יעשה שום דבר שם לא היו רוצים שאעשה'".
אך החשש מהמרת דת לא היה בלתי מבוסס. ילד יהודי אחר שהגיע אל השכנים, התנצר והפך לכומר קתולי. אחיו שגדל בבית משפחה הולנדית פרוטסטנטית, הפך לכומר פרוטסטנטי אף הוא. וסרלואי עצמה? היא מספרת שחלמה להפוך לנזירה.
"למדתי אצל נזירות בבית ספר קתולי, כי זה החינוך הכי טוב שהיה, וזה מה שהיה חשוב לאליזבט", היא מספרת. "בגיל שבע יש טקס חניכה קתולי, ואמרו לי ישר: 'את לא'. ואז התחילו להסביר לי מה אני כן: יהודייה. אני זוכרת שנורא התביישתי בזה. כי הדבר הכי חשוב בבית ספר הוא מי בכנסייה ומי לא, ולפי זה קיבלת ציונים ויחס מהנזירות. בשיעור שבו דיברו על מה שהיהודים עשו לישו, רציתי לקבור את עצמי".
לזכור את "מאמא"
דווקא קץ המלחמה דרדר את מצבה של הילדה הקנה: "אחרי המלחמה הכל הידרדר. זה התחיל בזה שאחת הנערות שאליזבט הצילה ממלחמת האזרחים בהונגריה וטיפלה בנו, התחתנה ועזבה. החיים בבית הפכו לקשים מנשוא בהיעדר דמות קרובה ואוהבת. זה לא היה בית, זה היה מקום לגדול בו עם עוד ילדים עזובים.
"אליזבט הייתה יושבת רוב הזמן על כיסא למעלה, וסורגת. היא לא עשתה שום דבר חוץ מזה. היא הייתה כבר מבוגרת, והתחושה הייתה שהיא עייפה מהכל. מעולם לא היו בינינו יחסים של אמא ובת. היא למשל מעולם לא חיבקה אותי. רגשות חיבה לא היו חשובים, רק חינוך. אני לא יכולה להגיד שאהבתי אותה. חיבבתי אותה, הערכתי אותה, אבל זו לא אהבה. עברתי ללמוד בגימנסיה, ושם התחלתי להבין בפעם הראשונה איזה חיים יש לי".
החיכוך הפתאומי "עם העולם" עבור ילדה שנאסר עליה לתקשר עם בני גילה בצורה קרובה, לא כל שכן לבקר בבתיהם – הכה אותה בהלם. "את מקבלת מרד כזה, כי את מבינה שאת לא צריכה לחיות ככה".
ניסית להעלות את זה בפני אליזבט?
"לא היה לנו קשר כזה עם מאמא, היינו יושבים איתה בחדר עושים שיעורים, או עושים כאילו עושים שיעורים. למדנו לטינית ויוונית עתיקה, והיא הייתה עוזרת לנו. רדיו לא היה, אסור היה לשמוע. לא ידעתי מה זה סרט. הפעם הראשונה שבה ראיתי סרט הייתה בגימנסיה. לא רציתי להיות שם יותר, וברחתי אל הדודה שלי".
אליזבט סירבה לקבל את תואר "חסידת אומות עולם"
במהלך העשורים שחלפו הספיקה לוי-סרלואי לתור את אירופה, להגיע לישראל, להכיר את חיים בעלה רק כדי לצאת לשליחות דיפלומטית ברחבי העולם. שני ילדים וחיים עמוסים לא הותירו בה רצון או פנאי להביט אחור, אל העבר.
אל אליזבט דה-גרבר חזרה רק לביקורים, והרגשות כלפיה מתובלים מחד גיסא, בהשראה גדולה כאישה פמיניסטית ופורצת דרך בעינה של סרלואי - לבין אכזבה ממנה כאם – ה"מאמא" שלא הייתה עבורה. אבל אלה לא הפריעו לה לנהל מאבק להכללתה של מושיעתה כ"חסידת אומות העולם".
"לא רצו בהתחלה בהולנד, לא ברור לי למה", היא מספרת. "בסוף שגרירת ישראל סייעה, והטקס התקיים ממש עכשיו, ב-19 באפריל בפרלמנט הבלגי. אני אמנם קיבלתי בשמה את המדליה, אבל מתברר שאסור לי להחזיק בה. זה מיועד רק ללא-יהודים. לכן היא הועברה לראש העיר שבה התגוררה אליזבט. אגב, אליזבט עצמה סירבה לקבל את התואר, כשהעלינו בפניה את האפשרות. היא אמרה לי: 'לא עשיתי את זה בשביל פרסים', אבל בעיניי דווקא זו הסיבה שהגיע לה".
הארגז עבר ל"יד ושם"
את הארגז הנמצא היום במחלקת האוספים של "יד ושם", רכשה עבורה דודתה ליום הולדתה, מעיזבונה של דה-גרבר. "עברתי דירה למקום קטן יותר, ורציתי להתפטר מזה. רק אז סיפרתי לבן שלי מה זה הארגז הזה בשבילי. הוא ישר אמר: 'את נורמלית? אני מצלצל עכשיו ליד ושם', ומתברר שהם רצו אותו".
"אף פעם לא סיפרתי לילדים כלום. הם לא שאלו, ואני כנראה לא ממש רציתי. בשנים האחרונות זה השתנה. הנכדות שלי, תאומות בנות 10, מבקשות ממני לספר, ונראה לי שהם יודעות יותר מהילדים שלי על מה שעבר עלי".
"לא לדבר על זה" היה, כך מתברר, מכנה משותף משפחתי. גם דודתה שמרה על שתיקה, וסירבה אפילו לדב מידע על ההורים והאח שנספו. "אני לא יודעת עליהם כלום. איך הם נראו? גבוהים? מכוערים? במה הם עבדו? מה הם אהבו? מי הם? הרשומות היבשות לא מספרות לי כלום, ואני לא יודעת עליהם דבר חוץ מזה שהם היו כנראה פועלים פשוטים".
חיים, בעלה של סלרואי, מספר על הריבים שניהל עם הדודה כדי שתדבר: "הייתי מתחנן, היו לי מריבות איתה, צעקות ובכיות. אמרתי לה: 'את היחידה שיכולה לספר לה', והיא סירבה. המשיכה לשתוק עד הסוף. אנחנו נשואים 49 שנה. בשליחות הדיפלומטית שלנו בגרמניה, אני זוכר ששאלו אם זה רעיון טוב לאור העבר שלה, ואני אמרתי שזה יהיה מרפא להיות שם בתפקיד רשמי מטעם מדינת ישראל, על אפם ועל חמתם.
"פרדריקה עבדה בדואר של השגרירות, עם כל השפות שהיא דוברת, והייתה צריכה לפתוח מכתבים מלאי השמצות: 'חבל שלא שחטו אתכם', 'למה לא שרפו את כולם?' והיא שרדה את זה בגבורה. אבל יש לא מעט לילות שהיא עוד מתעוררת מתוך סיוטים, כאילו היא עדיין בתוך הארגז. הסיפור זה לא נגמר, הוא חי בתוכה עד היום".
- הארגז הוא חלק מאוסף החפצים באגף המוזיאונים של "יד ושם", והוא נמסר במסגרת המבצע הלאומי "לאסוף את השברים": איסוף מסמכים, תעודות, יומנים, תצלומים, חפצים ויצירות אמנות מתקופת השואה, הנמצאים בידיהם של אנשים פרטיים בארץ. לפרטים: 02-6443888
