פלאשוב, אושוויץ, ברגן-בלזן: "כולם נראו כמו מלאכי המוות"
כשנתן וייס היה בן 16 הוא הכיר מקרוב שמונה גטאות ומחנות, ושבעה מדורי גיהנום. לאחר שניצל בדרך לא דרך, הוא עלה ארצה, לחם בארבע מלחמות, הנציח את בני העיירה שלו - וגאל גוויל של ספר תורה משם: "ראינו מולנו את הקרמטוריום מעלה עשן, והבנו מה זה אושוויץ... גם 20 אלף ספרים לא יוכלו לתאר את זה". הערב ישתתף בטקס הממלכתי של "משואה", בשם נצחון הרוח
בתשעים שנותיו ראו עיניו של נתן וייס את כל הזוועות: מוות וחורבן בשמונה גטאות ומחנות שונים. אבל גם אחרי שקועקע המספר 5327 B על יד שמאל שלו, והוא ראה את הגיהנום בעיניו – וייס, אז רק בן 16, לא ויתר. לאחר ששרד את פלאשוב, אושוויץ, נורדהאוזן וברגן-בלזן (רשימה חלקית), הוא עלה ארצה, נלחם במלחמות ישראל, הקים משפחה – וגאל חלק מספר התורה מהעיירה שלו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הערב (ד'), עם פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו, ידליק וייס משואה בעצרת הזיכרון הממלכתית במכון "משואה" שבתל יצחק, לזכר משפחתו ו-1,400 מתוך 1,700 יהודי העיירה בז'וז'וב שנרצחו בשואה.
קראו עוד
בערוץ היהדות :- "קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
- "היטלר צדק" ו"שונא יהודים": הכי אנטישמיים ברשת
- בר מצווה בכותל לניצולי שואה: "זה הניצחון שלי"
בעיירה בז'וז'וב הזעירה שבפולין חיו אסתר ובערל-ברקו וייס, חסידי בעלז, עם 11 ילדיהם. חודש בלבד לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב, בשנת 1939, מיהרו חמשת אחיו הגדולים של נתן להימלט עם יהודים נוספים לעבר האזור שהיה בשליטה סובייטית. נתן ואֵחיו הצעירים נותרו לכודים באזור שבשליטה הגרמנית. ימים ספורים אחר כך הגיע הצבא הנאצי לבניין עיריית בז'וז'וב, והסיוט החל.
לאורך כל השיחה מדגיש נתן פעם אחר פעם, כי מבלי לזלזל ברצחנותם של הנאצים-הגרמנים ועוזריהם האוקראינים, מרבית הפולנים הקתולים התגלו כאנטישמים רצחנים במהלך השואה וגם לאחריה.
"בהתחלה המשכנו ללכת לבית הספר הממלכתי, וזה היה עינוי", הוא מספר. "היינו תשעה יהודים מתוך כיתה של כ-36. הילדים הפולנים הציקו לנו בהקנטות ובמכות. נחשבתי לשלייגער (בריון) ויום אחד החלטתי לסגור חשבון עם יוזג בונג, הילד שהציק לנו במיוחד. השחזתי עיפרון, וכשנשמע קול הפעמון שמודיע שצריך לרוץ לכיתה – נעצתי לו אותו בישבן. מיד אחרי זה ברחתי לכיתה, סגרתי את הדלת, תקעתי כיסא מתחת לידית - וברחתי מהחלון. אחרי כשעתיים, המורה הפולני, קונייצ'קו שמו, בא לספר להוריי את שקרה, ושמעתי אותו אומר לאבא שלי: 'הילד הזה, גם בגיהנום לא יישרף".
הפולני אמר: "כבר אין שם אף יהודי חי"
כמו נבואה שהגשימה את עצמה, החל הגיהנום של נתן הצעיר זמן קצר לאחר מכן. הוא נכווה שוב ושוב, אבל לא נשרף. ביום כיפור באותה השנה רצחו הנאצים 180 מיהודי האזור, ואסרו על כינוס של עשרה יהודים. היהודים החסידים ואביו בתוכם, שרצו להתפלל במניין, מינו את נתן למשקיף שמא יגיעו גרמנים בזמן התפילה, והוא הציל אותם יותר מפעם אחת.
באוגוסט 1942 לקחו הגרמנים 150 מצעירי העיירה, ובהם את נתן שהיה בן פחות מ-16. הם דחסו אותם לקרונות משא המיועדים להעברת בהמות, ומשם נעה הרכבת אל מחנה הריכוז פרוקוצ'ין שליד קרקוב, שכונה לימים מחנה פלאשוב.
וייס עבד עם חבריו בהקמת מסילת ברזל בקו ברלין-מוסקבה, עד שיום אחד הוא ניצל שמירה רופפת - ונמלט לשדות. הוא נדד ביערות ללא אוכל, עד שנשבר וירד לדרך שבה נסעה עגלה ועליה פולנים. את אחד מהם, ולדאק ג'ונסקי, הכיר מהעיירה בז'וז'וב. נתן התחנן ללחם, ושאל את ולאדק איך יוכל להגיע לעיירת הולדתו. הפולני שזכר את בן האופה מהעיירה הקטנה, הישיר מבט ואמר: "אתה נמצא 210 ק"מ משם. וגם אם תגיע, תזכור מה שאני אומר לך: כבר אין שם אף יהודי חי".
לימים יגלה וייס כי אחרי שהגרמנים לקחו את 150 הצעירים לעבודה, הם הצעידו את יהודי העיירה כארבעה ק"מ משם אל יער לז'נקי, שם חיסלו את כולם ביריות. העגלון סיפר עוד לנתן, שבקרקוב הסמוכה יש גטו יהודי - והנער הצעיר הסתנן פנימה.
ביקור בגיהנום
במרץ 1943, כאשר היה ברור שהגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו, ניסו וייס ושלושה מחבריו
לברוח - אבל נתפסו על ידי המשטרה הפולנית, שהעבירה אותם לידי המשטרה הצבאית הגרמנית, והם הושלכו לכלא מונטלופיך, שנחשב לקשה ואכזרי במיוחד.
"התנאים היו איומים, אבל מהר מאוד הפכתי מומחה בענף הבנייה בטפסנות ועבודה על פיגומים", וייס מספר. "אחרי כשנה לקחו אותי עם עוד כ-18 יהודים לפלאשוב, המקום שממנו ברחתי. הסתובבתי כמו כלב עזוב, עד שהתחילו לחסל את הגטו. שלחו אותנו למחנה העבודה אוסטרובייץ-שוויינטוקז'יסקי. הייתי שם עד דצמבר 1943, כשהצבא הרוסי התקרב, ואז שלחו אותנו לאושוויץ והגענו לרמפה".
וייס מתבונן בי לרגע, ושואל בנימה של ציניות: "אתה מכיר את הרמפה באושוויץ?" ואני מספר לו שאת סנטרה של סבתי רייזל-שושנה טסלר נוחה-עדן, עיטרה צלקת עמוקה שבה זכתה מידיו של מנגלה עצמו, לאחר שסירבה להיפרד מאחיותיה שנשלחו למוות.
"אני לא יכולתי לדעת או לזהות מי זה מנגלה", משיב וייס. "כשנשפכנו החוצה מהרכבת, היה ערפל, והיו כלבים, וצעקות, וחיילי אס-אס, וקאפואים, וסינוור של פרוז'קטורים. זה היה גיהינום עלי אדמות. בעיניי כולם נראו כמו מלאכי המוות. מי שטיפה זז, הכלבים כמעט שטרפו אותו. ראינו מולנו את הקרמטוריום מעלה עשן, והבנו מה זה אושוויץ.
"אמרו לנו להשאיר הכל על הרמפה, וללכת לכיוון מסוים. היינו עייפים אחר ימים בלי שתייה ואוכל. והיו צרחות, וצעקות ומכות, עד שהגענו למקום שבו נפתחו הדלתות ואמרו להתפשט לגמרי. נכנסנו לאולם עם הברזים. עוד לא שמענו בדיוק על תאי הגזים, אבל פחות או יותר ידענו, וזו תמונה שלא תצא מהזיכרון שלי עד היום האחרון.
"אנשים החלו להידחף. אחד צחק, אחד בכה, אחד שרט את השני. גם עשרים-אלף ספרים שייכתבו לא יכולים לתאר את זה. אני לא יודע אם אלה היו רגעים, או דקות, או שעות עד שהתחילו לרדת מים מהברזים. התרחצנו ויצאנו לצד השני, שם נתנו לנו את מדי אושוויץ, והעבירו אותנו למחנה בירקנאו. בהמשך קיבלתי על יד שמאל את המספר שלי - 5327 "B.
דרך מנהרות ביוב - ליערות
בבלוק 4 הצליח וייס לשרוד בזכות כישוריו כבנאי, וב-18 ינואר 1945 החלה צעדת המוות שלו ושל חלק
מחבריו לבלוק - אל גלייביץ, ללא אוכל או משקה. מי ששרדו את הצעדה נשלחו בקרונות למחנה נורדהאוזן, שם התחזה וייס לרתך ופחח כדי לשרוד. "עד היום אני יודע לרתך בזכות העבודה שם", הוא מעיר בחיוך.
באפריל 1945 וייס שוב מועבר, הפעם לברגן-בלזן. כשהוא חלש ועל סף מוות. "בסרטים רואים את ערימת הגוויות, אבל אי אפשר להאמין לזה. הגענו לשם וראינו את הערימות. שם לא היו ספירות, לא היה אוכל. מדי פעם עברה משאית וזרקה כמה לחמים. אנשים נהרגו בניסיון לאכול, ובמו עיניי ראיתי שבויים רוסים מוציאים אוכל מפיות של גוויות ואוכלים את זה".
וייס מבין שאין לו סיכוי לשרוד שם, יחד עם חבריו דוד גרינצוויג ומוניק גלברט, ואסיר פולני בשם קאז'ק, הם בורחים בזחילה דרך מנהרת ביוב זעירה שאיתר, אל היערות. שם שוטטו במשך שבועות, עד שאיתרו בקתה של יערן גרמני. לאחר שהתנפלו עליו, הסתבר להם שהמלחמה כבר נגמרה, ובסמוך אליהם יש כוחות בריטים.
וייס החל מחפש אחר משפחתו, וגילה כי אחיו שברחו לעבר הסובייטים שרדו את המלחמה. הוא פגש בניצולת שואה בשם בשם שושנה-דרייזעל, והשניים החליטו להינשא. רגע לפני שעלו על האונייה אקסודוס, התברר ששונה בהריון, ובני הזוג החליטו להמתין בשטוטרגט עד ללידה.
גוויל של ספר תורה, על קיר של גוי פולני
זמן קצר לאחר קום המדינה עלו בני הזוג עם בתם התינוקת לישראל, וקבעו את משכנם בהוד השרון, בבית שנתן בנה במו ידיו. השניים זכו לבת נוספת, וכיום הם חובקים חמישה נכדים ו-11 נינים. וכאילו לא שבע מלחמות בחייו, השתתף וייס כחייל בארבע מערכות - מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.
שנים רבות לאחר תום המלחמה חזר וייס לעיירת הולדתו בפולין, ובזכות קשריו עם ראש העיר וכומר העיירה, שהיו בני כיתתו, הקים מאוזוליאום ומצבה לזכר יהודי בז'וז'וב במקום שבו נרצחו. בבז'וז'וב גם איתר קלף של ספר תורה שנלקח מהעיירה על ידי בוזז פולני. על הקלף צוייר ציור נוף שהיה תלוי בביתו של הפולני. נתן הבריח את הקלף לישראל, והוא שמור בביתו.
לקראת סוף השיחה, מציין וייס כי זו הפעם הראשונה שהוא לא נשאל מדוע היהודים לא ברחו מהגטאות, ובלי לחכות לתשובה הוא משיב בנחרצות ובקול רועם: "מצאתי נזירה שסיפרה לי שהנאצים רצחו כ-1,400 מבני העיירה שלי, כולל את הוריי ואחיי. ידעתי שהיו בערך 1,700 יהודים. כ-150, כולל אני, נשלחו לעבוד. לפי החישוב שלי היו חסרים 150 יהודים, והתחלתי לברר מה עלה בגורלם.
"אחרי חקירות ובדיקות התברר לי שמבין 150 היהודים שהצליחו להימלט, לא נותר איש בחיים. השכנים הפולנים שלנו הסגירו את כולם לגסטפו ולאס-אס, מי תמורת 4 קילו סוכר, ומי תמורת 4 ליטר נפט. אני מאשים אותם יותר מאשר את הגרמנים".
- הצילומים המשפחתיים הם חלק מפרויקט "מתנה לדורות
"
