סכנה: תרבות המוות באינטרנט

באחת מקבוצות הדיון באינטרנט הופיעה השאלה הבאה: "האם מישהו יודע מה הדרך הטובה ביותר להתאבד עם רובה 16M? אנא, היו ספציפיים. בתודה, גונר". שמו האמיתי של כותב השאלה הוא ערן אדרת, בני.

עוד בערוץ הדעות:

המורשת של סבתא

למרות ולא בזכות

שורשי הכחשת השואה בעולם הערבי וברש"פ

"דע מאין באת ולאן אתה הולך"

צעדת המוות ושמע ישראל

ערן היה חבר בקבוצת דיון העוסקת בהתאבדויות. מה שנתפס כאסור וכחולני בעולם האמיתי, מקבל משמעות שונה לחלוטין ברשת. בין המשיבים לשאלתו של ערן היה מי שכתב לו: "16M הוא נשק אוטומטי... רק שים לב שיש מאחוריך משהו שיעצור את הכדורים כדי ששכניך לא יפגעו".

ערן היה מדוכא בגלל שירותו הצבאי. הוא רצה לשרת במחשבים והוא שובץ לאפסנאות בבקו"ם.

מאז התאבדותו של ערן שאלתי שוב ושוב את עצמי עד כמה השיח בקבוצת הדיון והעצות כיצד להתאבד שהפכו ליותר ויותר קונקרטיות מילאו תפקיד של ממש במעשה האיום שעשה.

אני מסתכל על שאלתו הפשוטה עד כאב של ערן ועל התשובות הישירות והמרתיחות שקיבל ומתקשה להבין. האם יתכן שלא היה לדבר השפעה? האם לא נוצרה פה אווירה שאפשרה לו להתאבד?

חשיבות השיח

במשך השנים בפעילותי למען מניעת התאבדויות וכיו"ר עמותת בשביל החיים בשנים האחרונות אני עוסק רבות בנושא. מחקרים שנעשו בעשור האחרון הצביעו בבירור על חשיבות השיח, גם עם צעירים, בנושא המצוקה האובדנית. הדגש בשיח זה הוא על זיהוי סימני המצוקה, ועל דרכי התמיכה במי שמחשבות אובדניות בראשו. אנשי בריאות הנפש תמימי דעים לגבי עידוד של שיחות פתוחות על דרכים אלטרנטיביות ואפשרויות העזרה ליציאה מהמצב הדכאוני. יש לתת לאדם האובדני את התקווה שאכן קיים מוצא ויש דרך אחרת לפתור את הבעייה ממנה הוא סובל.

אני תמה מה הייתה תגובת החברה והתקשורת אם קבוצת אנשים, קטינים ומבוגרים, היו נפגשים כמעט כל ערב באיזה שהוא בית קפה בדרום תל-אביב ומנהלים שיחות של שעות על דרכים להתאבד. אני מדמיין את תגובת הפוליטיקאים הזועמים שהיו מתארים את התופעה כחולנית ואפילו פלילית. נסו לדמיין את ההאשמות שהיו מוטחות בחבריה המבוגרים יותר של החבורה. ונסו לתאר איזה רעש היה קם בארץ אם אחד מצעירי החבורה, חייל בן 19, היה יוצא ערב אחד מבית הקפה, הולך לשדה קרוב ומתאבד.

ערן מת לפני כמעט שני עשורים ואת סיפורו מכירים בעיקר מי ששמעו את ההרצאות שאני מקיים במהלך כל השנים האלה, בצבא ובבתי הספר. ערן היה נער מופנם שחי בודד מהחברה שסובבת אותנו ומת באותו מצב. בית הקפה של ערן היה רשת האינטרנט, מקלטם של אלו שאנו דוחים מהחברה הפתוחה. אבל גם כשאתה שייך לעולם ההוא, אתה יכול לקום בוקר אחד ולגלות שחבר אלקטרוני אינו באמת חבר, שאתה זקוק כמו כולם לקול ופנים, שאתה כמה למגע. בבוקר הזה אתה צריך לקוות שאנחנו, החברה הסובבת את כל אותם אנשים בודדים, נדע לקבל אותך לתוכנו עם כל השוני שבך. אחרת עלולים למצוא אותך מוטל מת באיזה שהוא שדה כמו ערן ז"ל.

ערן היה במצוקה גדולה והיה זקוק לאמפתיה, לתמיכה ולעידוד הדבקות בחיים. למרבה האסון, כשבמוחו מחשבות אובדניות, הוא נקלע לחבורה שאימצה תרבות של שיחה על מוות ועל התאבדויות באינטרנט. ברגעי המשבר הקשים, כשהוא בראשו של המצוק על סף התהום, דחפו, ככל הנראה, דיבורים אלה את ערן אל מותו, כשהוא בן 19 בלבד.

להנצחת זכרו של ערן ז"ל הקמתי את עמותת אשנ"ב, אנשים למען שימוש נבון באינטרנט, שעוסקת בעיקר בחינוך ובהסברה לילדים, לנוער ולהוריהם לגבי הדרכים הנכונות לשימוש ברשת.

ד"ר אבשלום אדרת - יו"ר עמותת "בשביל החיים", אביו של ערן ז"ל.

הכנס "להבין כדי למנוע 4"- הכנס המדעי השנתי לחקר האובדנות בישראל, יתקיים ביום שני, 9.5.16, במרכז האקדמי רופין. הכנס בשיתוף המרכז האקדמי רופין, האקדמית ת"א-יפו ועמותת "בשביל החיים". ההשתתפות הינה ללא תשלום, אך בהרשמה מראש. לפרטים: http://www.isrs.org.il