"מסע נפשי קשה": מפעל ההנצחה של בנות האולפנה
הדר כהן הייתה שכנתה של לינוי חפיזוב. חברות ילדות משני עולמות שונים. הנערה הדתייה החליטה להנציח את שכנתה הלוחמת, במסגרת הפרויקט "זיכרון ושיר", שנערך באולפנת "צפירה". מה שהחל כפרויקט ספרות, הפך למפעל הנצחה שאיגד עשרות הורים שכולים: "אמא אחת אמרה לי שהדבר הכי קשה, הוא החשש שמא בנה יישכח מהלב"
"השמש שוקעת והלילה מופיע / מתוך חיינו מלאי הדר החושך הפציע / האור לא חזר ואיתו גם את / מנהיגה וגיבורה היית ונשארת". על המילים חתומות שתי נערות בנות 16, לינוי חפיזוב והודיה כהן, והן אקורד הסיום לעבודה קשה ומורכבת רגשית לתיעוד חייה של הדר כהן – לוחמת המג"ב שהצילה את חיי חברתה, ונרצחה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"זה היה מסע נפשי מאוד קשה, להיכנס לחיים של מישהי שהכרת והיית קרובה אליה", מספרת לינוי חפיזוב. "אבל האמנתי בצורך להנציח את הדר. העבודה גם עזרה לי לעכל את האבל".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- התפילה של כולנו: תפילה לשלום המדינה. מרגש
- "השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר
- מחקר: יתמות ואשמה מובילות לחזרה בתשובה
חפיזוב היא תלמידת כיתה י' באולפנת בני עקיבא "צפירה". את הדר כהן הכירה מילדות, מבית. שכנות וחברות משני עולמות שונים, שבין משפחותיהן שררה ידידות עמוקה. "אני זוכרת את הרגע שראיתי את אמא שלי בוכה, והבנתי מה קרה", היא אומרת. "מאז לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה. אני פוגשת אותה הרבה בזיכרונות, בתמונות, בחלומות".
לוחמת מג"ב רש"ט הדר כהן ז"ל היא אחת מ-120 חללי מערכות ישראל ופעולות איבה, שהונצחו במסגרת מיזם ספרותי חדש שהגתה מירי זנודה, רכזת ספרות ב"צפירה". שיאו של הפרויקט צויין בטקס שהתקיים היום (ג') עם משפחות הנופלים.
"בהתחלה פשוט כתבתי את תולדות החיים שלה", חפיזוב מוסיפה. "לא חשבתי שאני עומדת לכתוב שיר, כי כתבו עליה שיר. הרגשתי צורך לתת משהו מעצמי, מהנפש שלי, בתור דמות שהכירה אותה, בתקווה שמישהו ירצה גם להלחין את זה. אני לא רוצה שהדורות הבאים ישכחו את הדר. זה המאבק שלי, וזה הרעיון של הפרויקט, לדאוג שהיא תונצח. שנופלים וסיפוריהם יעברו הלאה ולא יישכחו".
"רק שהבן לא יישכח"
באולפנה נבנה חדר זיכרון שלם לזכרה של הדר. ערב הביקור אחותה, מור, מתרגשת עמוקות מהמחווה:
"התרגשנו לשמוע שלינוי רוצה לעשות עבודה על הדר. היא שיתפה אותנו, לקחה מאיתנו חומרים, ראיינה אותנו על היחסים איתה. הן היו בקשר טוב. זה לא מובן מאליו שכל כך הרבה זמן ומאמצים מוקדשים לעניין, ואנחנו כמשפחה מאוד מעריכים את זה. זה מה שנשאר, הזיכרון. השאיפה להעביר אותו, את הסיפור הגבורה שלה הלאה. שהדור הבא ייחשף לערכים שהיא מייצגת".
מור כהן מוסיפה כי "עצוב איך שילדים מגיל כל כך צעיר חווים כאלה דברים, עוצמות כאלו של כאב ושל אובדן. ועם זאת, מדהים לראות באיזו רגישות הילדים האלה שהתמימות שלהם נשברה ברגע, לוקחים את זה למקומות כל כך טובים ומדהימים".
מירי זנודה מציינת כי הפרויקט צמח במסגרת המגמה המחודשת של לימודי ספרות "ללמידה משמעותית", כדבריה. "זה התחיל בשנה שעברה כניסוי, כפיילוט, כשאת העבודות המצטיינות שלחנו למשפחות השכולות, והתגובות היו כל כך מרגשות".
למלא את החלל
לזנודה היה ברור שהפרויקט חייב להימשך. השנה הוא אף הועתק למספר בתי ספר שאימצו את הרעיון ואת מודל ההנצחה שהגתה: "יש כל הזמן חיבורים מדהימים בין הבנות לבין המשפחות השכולות. נוצרו קשרים אישיים. הבנות הוזמנו לאזכרות, למפגשים, משפחות מגיעות לראות את חדרי ההנצחה שהכינו.
"המילים שאמרה לי אמא של בניה רובל ז"ל (מחללי מבצע 'צוק איתן') מלוות אותי לאורך כל הפרויקט: 'הדבר האחרון שהורים רוצים, זה שהבן שלהם יישכח מהלב'. מאחורי כל משפחה, כל חלל, יש סיפור".
איפה זה פוגש אותך אישית?
"זה מתחיל מהמשפחה. אני זוכרת בתור ילדה את הזיכרון של החלל שלי, בן דודי שנולד לאחר מותו של אביו הטייס במלחמת יום כיפור. הנושא מלווה אותי מילדות, עם סב ניצול שואה, ואני מנסה להעביר את הזיכרון של ההולכים הלאה באופן חווייתי, כדי שהדברים לא ישתכחו. הנוער צריך להמשיך הלאה את הזיכרון, לא כאבל והפסד, אלא דווקא מתוך הרצון למלא את החלל שנפער לאור הדמויות, ולהתחבר למה שהושאר. לאידיאלים ולמסרים שלהם. זו ההנצחה האמיתית בעיניי".
