שכול במרתף: את אחי אנוכי מבקשת

מור דוידי לא זכתה להכיר את אחיה, היא נולדה שנה לאחר שהוא נהרג, רק בן 19, בעת שהיה חייל בנח"ל. אבל היא גם לא שמעה עליו דבר. מאז שליאור נהרג, גזרה על עצמה משפחתו שתיקה בכל הנוגע לחייו ולמותו.

<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

• תסמונת בנט: מפגן הכוחניות של הציונות הדתית/ דעה
  

במשך שנים לא העזה מור לשבור את קשר השתיקה המשפחתי, עד שהחליטה להקדיש את סרט הגמר שלה לאחיה. בשבוע שעבר זכה הסרט "בדרך אליך", שעשתה יחד עם שלוש חברותיה לכיתה באולפנת "צביה" ברחובות (סתיו כהן, הילה מזוז ואוראל גברא), בפרס החינוך הממלכתי-דתי לסרט התיעודי הטוב ביותר, במסגרת תחרות "יוצרים צעירים". הפרס הוענק ליוצרות על ידי מגמת התקשורת של מכללת "אורות ישראל".

התמונה תלויה רק במרתף

"הרעיון לסרט נולד אחרי שכמה רעיונות אחרים נפסלו", מספרת מור בת ה-17. "כשניגשתי למורה לתקשורת עם הרעיון החדש, אמרתי לה שאני רוצה לעשות סרט על משפחה שכולה. חשבתי שהסרט יתמקד במסע של בת המשפחה בעקבות אח שמעולם לא הכירה. אך כשהמורה המשיכה לשאול שאלות, נאלצתי להודות שמדובר בי. לקח לי זמן לחשוף בפניה את הסיפור שלי, כי במשפחה שלנו אף פעם לא דיברו על ליאור".

"ההורים והאחים שלי חוו את האובדן, ואני נולדתי שנה אחרי האסון. גדלתי במציאות שלא מדברים בה על המוות. לאמא שלי מאוד קשה להתמודד עם הנושא הזה. ברוב המקרים מופיעה בבית תמונה של הבן שנהרג, אבל אצלנו ממש לא. התמונה קיימת, אבל רק במרתף".

"אמא עדיין לא צפתה בסרט"

כחלק מהסרט, ראיינה מור את אביה, ושאלה אותו על פשר השתיקה. "והוא אמר שלאמא מאוד קשה", מור אומרת. "הוא סיפר שבערך בכיתה ב' שאלתי לראשונה מי זה בתמונה שבמרתף, והתשובה שקיבלתי הייתה מאוד מצומצמת. הוא לא הרחיב".

כשסיפרה מור להוריה על כוונתה להתחקות אחרי אחיה בסרט, אמה נרתעה. "היא אמרה שהיא מעדיפה שאני לא אתעסק בנושא כזה רגיש, שזה יהיה אולי מעמסה קצת. אבל בסוף היא קיבלה את זה", מור מספרת. גם אחיה העדיפו שלא להיות מעורבים בסרט. "ואבא שלי, להפתעתי, ממש-ממש שמח, ברוך השם, הוא גם עזר לי - לא רק שהוא השתתף, הוא גם נתן לי פרטים של אנשים שהכירו את ליאור".

גם אחרי שהסרט זכה בפרס, אמה של מור עדיין לא צפתה בו, ונדמה שמור אינה להוטה להראות לה אותו. "כשהיא תראה את כל הדמויות, זה יחזיר אותה אחורה, ואני לא בטוחה עד כמה אני רוצה את זה בשבילה", היא אומרת. "האמת, גם על הזכייה בפרס לא סיפרתי לה. אני פשוט דוחה את זה, אבל אני צריכה להגיד לה את זה".

לתפוס דבר שאין לו ממשות

ליאור נהרג בשנת 1992, כשנפל מגובה במהלך טיול בנחל יהודיה. מור בוחרת לראות את נסיבות מותו כמשקפות את האישיות שלו.

"ליאור התנדב בזמן ה'רגילה' שלו ללוות טיול. אני חושבת שאחרי ששמעתי את כל הסיפורים עליו – ברור לי שהבחירה שלו להקדיש מזמנו הפנוי לטובת אחרים, מאפיינת את דמותו.

"זה לא רק סרט הנצחה, אלא סרט שמתייחס גם אלי. אני מדברת בו על הצל שליאור השאיר, ועל הניסיון הכמעט נואש לתפוס דבר שאין לו ממשות, אלא קיים רק בסיפורים עליו וברושם שהותיר על אנשים. מה שהיה מאוד מרגש לגלות מהשיחות עם מי שהכיר אותו, היה האופי ההתנדבותי של ליאור, ששמח תמיד לעזור בכל דבר".

כנראה שהסרט הצליח לשנות משהו ביחס המשפחתי אל השכול, לפחות אצל אבא של מור. "הוא מזמין אותי לטקסים של ליאור שנערכים בישיבת כפר הרוא"ה, שבה הוא למד. זה משהו שבעבר לא יכולתי להעלות על דעתי שיקרה", היא אומרת.