"יום האם": כולנו שפויים בעולם מטורף
למרות מומנטום שחוק, נעה הסדרה בכיכבם של קרן מור ודרור קרן בין דיאלוגים שנונים, בוטות מתבקשת ואבחנות מזוקקות. עם זאת, קורטוב נוסף של אומץ ועוד התבוננות פנימה היו מציבים אותה במקום שלם ומשעשע יותר
יום האם מקבל עכשיו ברשתות החברתיות רוח גבית חדשה, אבל העונה השניה של "יום האם", שחזרה אתמול (ה', 22:00, ערוץ 2), צולמה כבר לפני שנתיים וחצי. לא שהסוגיות הנצחיות שהיא עוסקת בהן – אנאלי, בעד או נגד? – מאבדות את הרלוונטיות, אבל גם לגעגועים יש גבול. קומדיה כמו "יום האם", על מעלותיה וחסרונותיה, אמורה לתפקד כעוגן בלוח השידורים ולא מוצר מדף ממלא מקום. אמנם ליברמן הוכיח שאף פעם לא מאוחר מידי לחזור משום מקום, אבל כשזה מגיע להרגלי צפייה, מומנטום היא עדיין מילת המפתח.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"המירוץ למיליון": התחלה מבטיחה
"בייק אוף": תודה, נוותר על הקינוח
זה חבל כי "יום האם" ממשיכה להזכיר לנו שאנחנו חושבים שאנחנו משוגעים שחיים בעולם נורמלי, אבל בעצם אנחנו אנשים שפויים שחיים בעולם משוגע. הסדרה ממשיכה לטפל בנושאים רגישים בלי לחטוא ברגשנות ובלי לתת לפוליטיקלי קורקט להקהות את העוקץ. היוצרים מבטיחים שהעונה הזאת תלך אפילו רחוק יותר ותנשך חזק יותר, ולפי הפרק הראשון קרן מור, דרור קרן ואורלי זילברשץ ממשיכים להניע בפול פאוור דיאלוגים מדויקים.
בהיאמר כל זה, "יום האם" היא לא סדרה נטולת פגמים. היא נעה בין הברקות מזככות ("85'? איזה מן שנתון זה לאמא?") לרעיונות קצת עייפים (בחור צעיר שגר עם אמא שלו הוא פסול זוגיות). נדמה לי שלגבי דניאלה לונדון-דקל ככותבת, קומיקסאית והוגה קיים קונצנזוס, ובצדק. הטורים שלה במוסף "7 ימים" אמיצים, חדים וזוהרים בזכות היכולת שלה לזהות את המוקשים הקטנים שכולנו שמים לעצמנו ולזקק אותם למקום הכי מדויק ולפעמים מכאיב. ההשוואה בין הטורים ל"יום האם" לא בהכרח עושה טוב לאחרונה.
יש לא מעט תעוזה בהחלטה להחצין דווקא רגעים שביום-יום שלנו מתרחשים בחדרי החדרים של המוח שלנו – החרמנות כתופעת לוואי של אלצהיימר, למשל –
וההתעקשות לאתר את הפן הקומי בכל סיטואציה כזאת. הרוח האבסורדית שנושבת בגֶנים של הסדרה נוכחת (זה בסדר, החרמנות מתחלפת בדיכאון כשהם מגיעים לבית האבות). אלא שהטורים של לונדון-דקל נהנים מארסנל של מודעות עצמית והומור עצמי. אלה, הדמות הראשית שמגלמת קרן מור, כמעט ולא נהנית מהמודעות וההומור העצמיים של לונדון-דקל, מה שהופך אותה, בואו נודה בַּאמת, לטיפוס אנטיפתי שרודה בסביבה שלו.
זה נכון שאלה צריכה להיות נטולת מסננים כדי שנתוודע לכל הדברים האיומים שקורים אצלה בראש. היא צריכה להקריב את עצמה כדי שנדע שאנחנו לא לבד בעולם, ועדיין חסר שם מבט קטן פנימה, איזו התלבטות פנימית שיוצרת עומק. כי אם כבר אנחנו מסתכלים על עצמנו עדיף לעשות את זה במראה המצחיקה-מרירה של "יום האם".
