"מפלצת הכסף": אל תשקיעו בסרט הזה
איך יכולה הפקה הוליוודית לבקר בציניות את וול סטריט וחדירתה לאמצעי התקשורת והבידור, כשהיא עצמה מונעת מאותם מניעים? "מפלצת הכסף" מנסה אולי להשתחרר מהלפיתה הקפיטליסטית אך לא בהצלחה גדולה. הבמאית ג'ודי פוסטר נעזרת בג'ורג' קלוני - מלבינם המצפוני של אנשי העסקים
ג'ורג' קלוני מייצג את פניו היפות של הקפיטליזם. ב"תלוי באוויר" (2009) הצדקני והמזויף הוא גילם אדם שתפקידו הוא לפטר אנשים שפג תוקפם. ההזדהות שלנו בסרט ההוא דווקא עם המחסל הסדרתי בשירות הקפיטליזם נבעה מהעובדה הפשוטה שהוא היה, ובכן, ג'ורג' קלוני.
מהלך דומה, של חייל בשירות הקפיטליזם הדורסני שעיניו נפקחות לפתע לעוולות שבשיטה, חווה הדמות שהוא מגלם גם ב"מפלצת הכסף" ("Money Monster"), סרטה הרביעי כבמאית של ג'ודי פוסטר. התוצאה נדמית כשילוב של שתיים מעבודותיו הגדולות של הבמאי האמריקאי סידני לומט, "אחר הצהריים של פורענות" (1975) ו"רשת שידור" (1976), אך ההשוואה איננה לטובתה של היצירה שלשמה נתכנסנו.
קלוני מגלם את דמותו של לי גייטס, המנחה הססגוני של תוכנית כלכלית בטלוויזיה, המוצא עצמו בן ערובה בידיו של אחד מצופיה (ג'ק או'קונל), שאיבד את כל חסכונותיו אחרי שהשקיע אותם במניותיה של חברה, ששקעו בין לילה. גייטס הוא האיש שהתלהבותו הבלתי מרוסנת מביצועיה הכלכליים של אותה חברה גורמים לאותו צופה מיואש לנקוט בצעד הדרמטי - השתלטות על התוכנית בשידור חי, ואיום לפוצץ את האולפן אם תביעותיו (שלא לגמרי ברור מהן) לא ייענו.
על ההתרחשות מפקחת מחדר הבקרה הבמאית של התוכנית (ג'וליה רוברטס), שממשיכה בשידור החי בהתאם לדרישת החוטף ובמקביל משדרת באוזניה סמויה לגייטס מה לומר וכיצד להגיב. הפורמט הדרמטי של חפיפה כמעט מוחלטת בין משך הסרט והפעולה במציאות, של התרחשות בזמן אמיתי, מספק אמנם מידה מסוימת של מתח ואינטנסיביות, אך "מפלצת הכסף" קורס תחת צדקנות אידיאולוגית ושמרנות פוליטית שהופכות אותו לסרט חסר חשיבות על נושא חשוב.
קלוני, כמובן, אינו הנבל של הסרט, ומפלצת הכסף האמיתית (זהו גם שמה של התוכנית בהנחייתו) היא מנכ"לה הנוכל של החברה שמניותיה קרסו (דומיניק ווסט). יתר על כן, במהלך חלקו השני של הסרט תתבע תפנית דרמטית מהאנשים שמגלמים קלוני ואו'קונל לנוע כשהם מסוככים בגופם זה על זה. מין דימוי ממשי להיות שניהם קורבנותיה של המפלצת הקפיטליסטית שמייצג בעל ההון. בהינתן העובדה שמדובר בסרט הוליוודי הפועל במסגרת אותה מערכת עצמה - קשה לזהות פה מידה מרככת של ציניות ביקורתית.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
התוכנית "מפלצת הכסף" עצמה היא שילוב דינמי של דאחקות, מופע בידור וקליפים מסרטי מפלצות. אך אם פוסטר ושלושת התסריטאים כאן (ג'יימי לינדן, אלן דיפיורה וג'ים קוף) התכוונו לייצר בדרך זו סאטירה על שטחיותם של מגזינים כלכליים דוגמתה - הרי שזו הוחמצה פה לחלוטין. "מפלצת הכסף" הסרט מבקש אמנם לבקר את מהלכיה הערמומיים של וול סטריט ואת שיקולי הרייטינג של הטלוויזיה המסחרית, תוך שהוא מצביע על היותם שני צדי המטבע של אותה רעה חולה, אבל התוצאה נעדרת שנינות ותחכום.
בסופו של דבר, "מפלצת הכסף" מתענג על יכולתה של המערכת הקפיטליסטית לתקן את עצמה. בה בעת הוא מתרפק על יכולתם של משרתיה הנאמנים לתקן עצמם מוסרית. הנבלים נחשפים פומבית בזכות הטלוויזיה, וסלבריטאי התקשורת הכלכלית דוגמת לי גייטס יכולים להמשיך הלאה ולהרגיש טוב עם עצמם, על אף הטרגדיה שהם אחראים-שותפים לה. הסרט, במילים אחרות, נעדר ארס אמיתי מהסוג שהפך את "רשת שידור" לאחת הסאטירות המבריקות והאכזריות על עולם הטלוויזיה המסחרית והמערכת המעוותת שבשירותה הוא פועל.
הסרט עשוי כהלכה ומשך ההתרחשות המהודק פועל לטובתו. עדיין, קשה להשתכנע איך חובבן מצליח לחדור אל תוככי האולפן מבלי שייעצר בכניסה, והניסיון להעניק לדמותו של החוטף מימד טרגי בדמותה של בת זוג הרה הנוזפת בו בשידור - אינו עולה יפה, בלשון המעטה. אבל הגבר המיואש הזה שאיבד את כל כספו איננו, אחרי הכל, האיש שהזדהותנו כצופים נתונה לו. זהו לא אחר מאשר לי גייטס שנחשף להיבטיה המפלצתיים של מכונת הכסף וחווה הארה מצפונית. הנה עוד דוגמא, למקרה שחיפשתם, של ציניות לשמה.
"מפלצת הכסף" (ארצות הברית) - במאית: ג'ודי פוסטר. שחקנים ראשים: ג'ורג' קלוני, ג'וליה רוברטס, ג'ק או'קונל ודומיניק ווסט. אורך הסרט: 99 דקות.
