ביטול חזקת הגיל הרך: מה באמת צריכים הילדים?
האם נרצה בעתיד חלוקת תפקידים שוויונית באמת בה גידול הילדים תהייה משימה משותפת של שני ההורים, באופן שייטיב עם התפתחותם של ילדים? בהחלט שכן
לאחרונה עולה סוגיית הרלוונטיות של חזקת הגיל הרך, בעידן של פמיניזם, שוויון ושינוי בחלוקת התפקידים בבית. לכאורה, שימור החזקה, בה לאם יש עדיפות במשמורת על ילדיה הקטנים בעת פרידה, נדמית מיושנת ולא תואמת את המציאות. יותר מזה, נדמה כי כל אישה (או גבר) פמיניסטית אשר רוצה לקדם שוויון בין גברים לנשים, תשמח ותעודד את המגמה של ביטול החזקה הזו. משמעותו של ביטול החזקה הוא כי בגירושין המשמורת על הילדים תהיה משותפת ותתחלק באופן שווה בין האב לאם. עם זאת, המציאות היא מורכבת יותר וצריכה להיבחן בשתי רמות: האם זה מצב רצוי? והאם במציאות כפי שהיא היום זה מצב מצוי?
הורות מורכבת ממגוון משימות עצום אותו ארצה להמשיג באמצעות החלוקה לאחריות הורית קונקרטית ולאחריות הורית מנטלית. במה דברים אמורים? האחריות ההורית הקונקרטית מכוונת לעשיה בפועל: איסוף הילדים מהגן, הכנת כריכים בבוקר, קניית בגדים, ליווי לרופא, הגעה לאסיפת הורים, הקראת סיפור, רחיצה, החתלה ועוד ועוד. לעומתה האחריות ההורית המנטלית מכוונת לחשיבה על, תכנון ועיסוק ב: מצב הרוח של הילדים, התכוונות לקראת מעבר גן, חיפוש אחר גן מתאים, התארגנות לקראת בא החופש הגדול, חיפוש קייטנות אפשריות ובחירת המתאימה יותר, שימת לב לנקודת חן ששינתה את צורתה, שימת לב לימים שחלפו מאז שהילדה הזמינה או הוזמנה פעם אחרונה לחברה, התעניינות ביחס של המורה לילד, מתן מרחב לביטוי האכזבה מציון או מעלבון של חבר ועוד ועוד.
עוד בערוץ הדעות:
לקח ישראלי נדרש ממהפכת 1953 באיראן
איום החרם האקדמי - לא נעים, אבל יש מה לעשות
חוקי העמותות: האם הם באמת נחוצים?
תהליכי שינוי חברתיים מעודדים גברים להיות מעורבים יותר באחריות הקונקרטית על ילדיהם. שינוי זה צריך לקבל את מלוא ההכרה בשל חשיבותו והיותו לא מובן מאליו גם היום. עם זאת, אין זה מספיק. רובם המכריע של הגברים אינו שותף באחריות המנטלית על הילדים. רובם המכריע של הגברים משאיר אחריות זו אצל האישה, והוא מכיר ויודע את ילדיו באמצעות התווך והקשר שלה איתם. היא מעדכנת, משתפת, מספרת וחולקת. הוא חש שותף, יודע ומכיר - דרכה.
פרידה וגירושין הם סיומה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה בעבור כל אחד מההורים ובעבור הילדים. כיצד ניתן להבטיח את היציבות המירבית, הטיפול המייטיב וטובת הילדים לטווח הקצר והארוך באופן הטוב ביותר?
משמורת משותפת מחייבת את שני ההורים לקחת על עצמם הן את ההורות הקונקרטית והן את ההורות המנטלית. מחקרים מוכיחים כי גם בארצות שבהן ברירת המחדל היא המשמורת המשותפת, האמהות ממשיכות לשאת בעיקר הנטל של גידול הילדים כמעט לבדן. אלא, שהן עושות זאת בפחות זמן ובפחות משאבים. האמהות שלהן הופכת עמוסה יותר ולחוצה יותר, מה שמשפיע לרעה על מצבם של הילדים.
והאבות, אשר רוצים להיות מעורבים בחיי ילדיהם, אך לא התרגלו לעשות זאת באופן מלא, מצליחים לתת לילדים את מה שהתרגלו לתת להם, אך לרוב, לצערינו, לא מעבר לזה. מצב זה, גם הוא, אינו מיטיב עם הילדים.
האם המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך תואם את קצב השינוי החברתי בחלוקת תפקידים? לא.
האם המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך הוא משאלה עמוקה אמיתית למעורבות של אבות בחיי ילדיהם? כנראה שעבור רוב הגברים לא, והסיבות הן אחרות, שאם כן, מדוע שינוי זה לא התרחש קודם?
האם ביטול חזקת הגיל הרך עלול להפוך, שלא במתכוון, לעוד שינוי מדיניות שמפלה קבוצות מוחלשות כמו ילדים ונשים? בהחלט כן.
האם המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך מערער את הבטחון הבסיסי של נשים כך שתוכלנה לתפקד באופן מייטבי כאמהות? כנראה שכן. ככזה הוא פוגע הן באמהות והן בילדים שלהן.
האם ילדים ירוויחו מאבות מעורבים הן קונקרטית והן מנטלית בגידול שלהם? בוודאי ובוודאי.
האם נרצה בעתיד חלוקת תפקידים שוויונית באמת בה גידול הילדים תהייה משימה משותפת של שני ההורים, באופן שייטיב עם התפתחותם של ילדים? בהחלט שכן.
והאם אז נשמח ונעודד את ביטול חזקת הגיל הרך? האם יש כאן שאלה בכלל?
ד"ר דניאלה שבאר שפירא היא עובדת סוציאלית, מרצה לטיפול בפגיעות מיניות ואלימות במשפחה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב
לפנייה לכתב/ת 
