"פלורנס פוסטר ג'נקינס": מריל סטריפ מזייפת - ומרגשת
הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס" מספר על אישה שרצתה לשיר יותר מכל וגם עשתה זאת - למרות מחסור חמור בכישרון. מריל סטריפ בתפקיד הראשי מצליחה ליצור דמות שאינה רק מעוררת רחמים אלא גם אהובה, בקומדיה מלאה ברגעים מצחיקים ועצובים. הבונוס: צעדי הריקוד של יו גרנט
הדבר הראשון ששמים לב אליו ב"פלורנס פוסטר ג'נקינס", סרטו החדש של סטיבן פרירס לפי תסריט של ניקולס מרטין, הוא שהסיפור נשמע מוכר. והוא אכן כזה, לא רק כי הוא מבוסס על אישה שחייתה ופעלה וזייפה באופן דומה במציאות, אלא גם ובעיקר כיוון שלפני כחצי שנה יצא "מרגריט", סרט עם דמות דומה להפליא.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע:
פלורנס (מריל סטריפ) היא חובבת מוזיקה, שמשתמשת בנדיבות בכסף שהוריש לה אביה כדי לתמוך במלחינים ומנצחים בעיר. היא ובעלה סיינט קלייר (יו גרנט) חובבי אמנות שהיו רוצים להיות אמנים בעצמם. הוא שחקן בינוני לשעבר, והיא ממש לא אמורה להיות זמרת. ידוע לכולם, בגדול, שהיא מזייפת בצורה מחרידה, וייאמר להגנת הסרט שהוא בונה לכך מומנטום בצורה מוצלחת, ומחכה קצת לפני שהוא נותן לנו ליהנות מקולה הנוראי.
אבל פלורנס לא רוצה רק לארח, היא גם רוצה לשיר. לשם כך הוא שוכר עבורה פסנתרן, קוסמה (סיימון הלברג מ"המפץ הגדול") שחבריו ככל הנראה חושבים אותו לבינוני למדי, ומורה מעולה לפיתוח קול. האנשים שסובבים את פלורנס, ובראשם בעלה והפסנתרן שלה, נעים בין הרצון שלהם לשתף איתה פעולה, להעריך את השאפתנות והאהבה הגדולה שלה למוזיקה, לעומת חוסר היכולת להתעלם מכך שהיא פשוט לא טובה. כלומר מזעזעת, כלומר צורמת עד כאב.
מה שאמור להיות בסך הכול קומדיה תקופתית קלילה, מצליח לשלב דיון עמוק יותר על שאיפות, על ניצול ועל יחסים. מן ההתחלה ידוע שסיינט קלייר מתנהג בחמלה וחיבה אמתית לפלורנס, אבל באותה נשימה בוגד בה, באופן קבוע, עם החברה שלו קת'לין (רבקה פרגוסון) שמתגוררת בדירה הנוספת שלו. הרגעים החזקים יותר בסרט הם אלו שמעמתים את סיינט קלייר עם העובדה שגם הוא, במידה כזו או אחרת, "נהנה" מטוב ליבה של פלורנס, וגורמים לו לבחון אותה ואת היחסים שלהם מחדש.
ההנאה מהסרט טמונה בכך שאי אפשר שלא להזדהות עם פלורנס כפי שהיא מוצגת כאן. אישה אקסצנטרית, אולי לא לגמרי בקו השפיות ובהחלט גם לא בקו הבריאות, שככל הנראה עברה דברים קשים בחייה, שספק מודעת ספק לא מודעת לכך שהיא חיה בפנטזיה מתוזמרת היטב.
העובדה שגם הדמויות שמקיפות אותה מקבלות כאן נפח כלשהו וסיפור משלהן תורמת מאוד לעלילה. הם מעדנים את הסיפור שגם אם נניח שנצמד למציאות, יש בו הרבה מן האבסורד, ומכניסים לו עוד נימה של אמינות וקצת עניין.
ומה עם השירה? היא אכן נוראית, וקשה שלא להעריך את יכולות הזיוף של סטריפ, שלא מזמן הפגינה כישורים ווקאליים ב"ריקי והפלאש".
מתוך המצב הלא הגיוני והפארודי שמתואר בסרט, צומח הפעם סיפור חיים מלא חמלה, שמצליח להיות אפילו מרגש לפרקים.
