הנוער החרדי השקוף: "אני לא רצוי בעיר הזאת"
הם משוטטים ברחובות, פעמים רבות רעבים וללא בית, לאחר שמשפחותיהם נידו אותם. השכנים דורשים את סילוקם, והם מתמכרים לסמים ופורקים כל רסן. מתחת לרדאר של החברה החרדית חי "הנוער השקוף": ילדים בני 13 עד צעירים בני 20. התלוונו לסיירת מתנדבי "עלם" כדי לפגוש אותם
המסע שלי בעקבות הנוער החרדי הנושר מתחיל בלילה, באחד הריכוזים החרדיים ברחבי הארץ. מתוך רצון לשמור על חיסיון הנערים, נשאיר את הפרטים מעורפלים. רק נספר שמדובר בעיר חרדית, ובמוצאי השבת נראים בה בעיקר זוגות הצועדים להליכה משותפת באוויר הצונן.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
את שלושת הנערים המכורבלים על המגלשה בגינה הסמוכה, לא נראה. הם לא רוצים להיראות, ונשארים "כתם עיוור" על הרקע הפסטורלי השליו. את רשרוש הבקבוקים העדין בפינה אפלה, שם מבלים בצוותה נער ונערה, לא נשמע. "החצר האחורית" מתעוררת לחיים רק כשמבחינים בקיומה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- המפץ הענק: פרשיית האונס שמזעזעת את החרדים
- שולי רנד מגיש: טרום-ביכורים לגולשי ynet
עליתי, חייתי, ירדתי: החלום שנשבר למיראל מאן
בשעות הלילה הופכים רחובות הערים החרדיות לזירת מפגש ל"שבאבניקים", אותם בני נוער שביתם כבר אינו מבצרם. הכיפה עוד על הראש, בקושי רב, אבל היא כבר לא על הלב. נשירה ממסגרות חינוך, ומאבקים עם ההורים (לרוב) על רקע דתי, מובילים אותם לרחוב. משם כבר קצרה הדרך להתנהגות עבריינית, הכוללת לא פעם שימוש באלכוהול ובסמים.
עמותת "עלם" הפועלת לטיפול בנוער בסיכון, נכנסה כבר לפני שלוש שנים
את החבר'ה אני פוגשת בניידת הלילה של "עלם", טנדר צבוע סגול המכיל פינת ישיבה, משחקים ומנות חמות. 11 וחצי בלילה, אבל סביב הטנדר רוחשים חיים. בהגדרת "הנוער הנושר" נכנסים ילדים בני 12 ועד נערים בני 20. הם עומדים חבורות-חבורות, מתחבקים וטופחים על השכם. בצד משחקים כמה נערים עם כלבלבים, מחזה לא שכיח בערים חרדיות. אחד הנערים אומר: "הכלבים לא מפריעים לשכנים פה. אני מפריע. איך זה?"
העובדה שהגעתי עם המתנדבים של "עלם", שאותם הם כבר מכירים (ואוהבים) - מעוררת סקרנות. שני אמיצים ראשונים מתיישבים מולי בניידת לשיחה, ואחריהם מגיעים מהר מאוד השאר.
אברהם ומשה (שמות בדויים) מתגוררים האחד ליד השני. שניהם הגיעו לעיר כילדים קטנים, ולמדו במוסדות המקומיים. הם, כמו רבים מהנערים, מזדהים כבנים של משפחות חוזרות בתשובה. אבל יש ברחוב הכל: גם בנים למשפחות "מהשמנה והסלתה" של המגזר.
"אתם לא שייכים לכאן"
"אמא דווקא בסדר", מדווח לי משה. "אבא? אין לי אבא". אברהם
מתערב ומבהיר: "כאילו אין אבא. יש, אבל הוא לא קיים". מאוחר יותר יספרו לי המתנדבים כי אביו של אברהם אינו מדבר איתו כבר שנים, ועל אף שהוא עדיין מתגורר בבית, הנתק ביניהם מוחלט.
רוב הילדים שפגשתי עוד מצליחים לשמור על יחסים קרובים עם המשפחה המצומצמת, אך החריגוּת מול הסביבה החרדית מייצרת קושי נוסף. "אני, רצו להעיף אותי מהבניין", אומר אברהם. "רוצים שההורים שלי יוציאו אותי מהבית, בגלל שאני ככה, בלי כיפה".
גם משה מספר על אווירה דומה. "השכנים, לא כולם, אבל יש כמה שעושים קצת בעיות. מתלוננים לאמא שהילדים שלהם רואים אותי בחדר מדרגות. לא אוהבים את התסרוקת", הוא מתוודה בחיוך ביישני.
אברהם מספר על חוויה שעבר אתמול. "בליל שבת אני מחכה למשה, ומישהו צועק לי משהו מהחלון: אל תבוא לפה, אתה לא שייך לכאן. אני עונה לו: אני גר פה! במקרה אחר, אני יושב מפצח גרעינים, וילדים צועקים לי מלמעלה 'שאבס, שאבס' (שבת, בהיגוי האשכנזי). מה הקשר בכלל? זרקו עלינו גם ביצים, וגם פגעו", הוא אומר.
"תמיד יש חיכוכים, תמיד. לא צריך לעשות כלום. מספיק שאתה מסתובב בלי כיפה - בשביל שיגידו לך לעוף מהעיר. אני התרגלתי, זה לא מפריע לי כבר. שיצעקו. אבל חשוב לי להגיד שזה לא כולם. זה חלק קטן". ומשה מוסיף: "יש פה גם הרבה מאוד אנשים ממש סבבה". השניים מציינים לטובה את אנשי הרווחה המקומיים.
ילדים רעבים
הצעקות לא נופלות על אוזניים ערלות. לפחות לא במקרה של משה: "זה כאילו שאני לא רצוי בעיר הזאת", הוא אומר. אבל את אברהם "זה לא מעניין – כן רצוי, לא רצוי. מפריע לך משהו? אתה יכול לדבר ולא לצעוק".
את הנחמה והתמיכה הם מוצאים באחרים הנמצאים במצב דומה. "החבר'ה פה מאוד אחד עם השני, מכירים אחד את השני טוב. אנחנו שישה ילדים, חברים מאוד טובים. כל הזמן ביחד".
ליאור, בן גילם, שופע אופטימיות. "כיף פה, אחלה עיר, אחלה אנשים,
אחלה חברים. אהה, כן. זרקו עלינו ביצים... אז יש כמה אנשים שלא הכי בסדר. זה לא כולם". ליאור מתוודה שהעיפו אותו מהמוסד החינוכי שבו לומדים אברהם ומשה, "אבל אני אולי אחזור לשם", הוא מוסיף בתקווה.
האמירות הכאילו-ציניות של החבורה, מקפלות סיפור עגום. "אני פוגש פה ילדים בן 13!" אומר דודי דרוק, סטודנט לסוציולוגיה המתנדב בניידת. "אני, בגיל 13, המחשבה שלי הייתה איך אני מארגן חליפה לבר מצווה, וטיול לגני יהושע. אצלם זה איפה משיגים אוכל. חלקם באים אלינו מאוד רעבים. המחשבות שרצות להם בראש זה איך אני בורח, איך אני מתחמן, מסתדר. לימודים? פעמים רבות אין בכלל על מה לדבר. אנחנו המסגרת שלהם".
מתנדבים מזמינים אותי לישיבת צוות סוערת ומשתפים בחוויות שעברו עליהם בליל העצמאות האחרון, בעת ששהו בעיר הסמוכה לצד הנערים. "הגיעו אלינו לניידת שני נערים כשהם תומכים בשלישי", מספר יאיר פרוש, מנהלת ניידת לילה. "הם לא רצו לערב משטרה. סיפרו שהחבר שתה ועישן סמים. אלה נערים שאין להם אמון בשום מבוגר, אבל לנו סיפרו. סחבנו אותו לבית החולים לטיפול. בשלוש לפנות בוקר הוא התעורר וברח. ההורים לא יודעים עד עכשיו מה עבר עליו, ויכול להיות שהם גם לא רוצים לדעת".
המשטרה? "מעוררת מהומות"
המשטרה ותפקודה בתחום הרגיש של טיפול בבני הנוער זוכה לתגובות מעורבות בקרב המתנדבים, שעבדו בים העצמאות עם "היחידה למניעת אלימות", שם שסוחט חיוכים אירוניים מהשאר. "ברגע שיש חיכוכים, יש מעצרים", אומר פרוש. "התפקיד שלנו, וכך רואים את זה גם במשטרה, הוא למנוע את זה. בשנה שעברה היו 40 עצורים, והשנה אחד. זה כנראה אומר משהו".
"חשוב להבין, ילדים שגדלו במוסדות חינוך חרדיים ונשרו, חושבים שבעולם החילוני אין כללים ואין גבולות, ואז מותר להם הכל", אומרת תמי ברוידא, עוזרת מנכ"לית העמותה, ורכזת פיתוח תוכניות בחברה החרדית ב"עלם". היא מביאה את קולן של הנערות החרדיות, תחום מורכב בעיקר בשל הקושי לאתר אותן.
"המתנדבות שלנו פוגשות נערות שפעמים רבות לא קיבלו מענה לקשיים ולדילמות של גיל ההתבגרות", היא אומרת. "בעיות שלא טופלו במשפחה, בעיות חברתיות וכדומה. אנחנו רואים אותן לעיתים מידרדרות, וזה מאוד מתסכל. אנחנו לא יכולים לעצור את זה, רק להניח כר רך לנחיתה.
"המטרה שלנו היא לייצר מענה מוכר ומותאם לבני הנוער, על פי תפיסת אמונתם והקהילה שאליה הם שייכים. אנו הגשר שעליו יוכלו בני הנוער לצעוד אם וכאשר ירצו לחזור לקהילתם ולהתמודד עם הקשיים".
הבעיה מתרחבת, הגיל יורד
לדבריה, הסימנים מוקדמים לפורענות עתידית עלולים להתחיל
כבר בגיל צעיר מאוד, עוד הרבה לפני הישיבות. "יש צמתים בחייהם של בני נוער חרדים, למשל במעבר בין ה'חיידרים' לישיבות, או אצל הבנות - במעבר בין בית הספר היסודי לסמינר, שם הקשיים צפים עוד יותר.
"מערכת החינוך החרדית היא מערכת טובה, אבל כשיש מישהו שהוא לא בתלם, יש מקרים שנופלים בין הכיסאות. לבנים קל יותר לחזור לתלם. אבל אצל הבנות התחושה היא שהן לעולם יהיו מתויגות, ואין דרך חזרה".
העובדה כי המתנדבים מגיעים מתוך העולם החרדי, מאפשרת להורים וגם לרבנים לבנות אמון אדיר. "מטבע הדברים, להורים קשה מאוד להתמודד עם ההתנהגות של ילדיהם", אומרת ברוידא. "זה לא פשוט גם למתנדבים ולמתנדבות שלנו. הדיסוננס גדול. יש חשיפה למושגים, לשפה, לתופעות שהם לא מכירים, וגם להם זה תהליך מורכב. הם עוברים הרבה הכשרה וליווי. העובדה שהמתנדבות והעובדות שלנו מקבלות את הנערות כמו שהן, ללא שיפוטיות, משאיר לנערה פתח לחוות את הסביבה הקרובה באופן חיובי".
איפה נמצאים הרבנים מבחינתכם?
"יחד איתנו. אנחנו לא יכולים להיכנס לעיר בלי גיבוי ושיתוף פעולה. יש פה הדדיות. הם מאוד שמחים שאנחנו שם. העבודה שלנו נעשית מתוך ראייה משותפת. משלבים את התמיכה והגיבוי הרבני, כדי להעמיק את הכניסה שלנו.
"הרבנים הם שותפים מלאים, הם מעודכנים כל הזמן מה קורה בשטח. כן, יש דילמות לא פשוטות. כשלהורים יש קושי בקבלת החלטות מסוימות, אנחנו מערבים את הרב. לפעמים עושים איתו פגישה כדי שההורים יקבלו את המסר, או אומרים להם: 'זה באישור הרב איקס'".
