אלוהים מעניש אותי ולכן אין לי חבר
דבורי שחזרה בשאלה לפני שלוש שנים, בטוחה שאלוהים מעניש אותה על אורח החיים החדש שבחרה לעצמה ושבגלל זה היא עדיין לבד. אימון אישי
דבורי חזרה בשאלה לפני שלוש שנים. כבר כשעזבה את בית הוריה ועברה לתל-אביב לצורך לימודים, היא הרגישה שזה עומד לקרות לה, אבל לא אמרה דבר לאיש. הוריה סמכו עליה שתשמור על אמונתה, והיא חששה להכאיב להם ולאכזב אותם, אבל ככל שחלף הזמן היא הלכה והתרחקה מן הדת: שיעורי הפילוסופיה בהם השתתפה גרמו לה לחשוב מחדש על האמונה שלה, והחיים בעיר הגדולה יצרו פיתויים שחיזקו את הספקות שקיננו בה ממילא.
לאט לאט, השילה מעצמה את המנהגים והכללים עליהם גדלה: בהתחלה שינתה את הלבוש שלה, אחר כך הפסיקה להפריד בין בשר לחלב, התחילה לנסוע לים בשבתות, וביום כיפור האחרון אפילו לא צמה. להוריה לא סיפרה מה קורה לה, וגם הם בחרו שלא לומר דבר, למרות שנדמה היה לה שהם מרגישים בשינוי שחל בה. כאשר הגיעה אליהם לביקורים, הקפידה ללבוש את הבגדים הישנים שלה, ואם הגיעה בשבת שמרה יחד איתם על כל הכללים.
הכל היה בסדר מבחינתה, עד שהתחילה להרגיש שהיא רוצה זוגיות. היא מעולם לא נתנה את דעתה על השאלה מה יקרה אם תפגוש בחור חילוני, ואיך תציג אותו בפני הוריה. בינתיים עשתה כל מה שעשו חברותיה החילוניות על מנת להכיר בני זוג, אבל משום מה דבר לא הצליח לה.
הבחורים שפגשה התייחסו אליה באדישות או בגסות, והיא לא הצליחה לייצר יותר משני דייטים רצופים עם איש. אחרי חצי שנה של ניסיונות סרק, החליטה לפגוש אותי, וביחד התחלנו לברר מה מונע ממנה ליצור לעצמה את הזוגיות שייחלה לה.
בפגישות הראשונות שלנו סיפרה לי דבורי על הדייטים הגרועים שהיו לה. היא דיברה על חוסר הניסיון שלה עם גברים, על החשש שלה להרתיע את הגברים התל-אביביים, ועל חוסר הביטחון שהיא מרגישה כתוצאה מכך.
כחלק מן ההכרות שלי איתה ביקשתי שתספר לי קצת על משפחתה. דבורי דיברה על הוריה, על היחסים ביניהם, על הבית בו גדלה ואפילו על זיכרונות הילדות שלה, אבל לא העלתה שום קונפליקט ביחס אליהם, ולכן לא התעכבנו על הנושא ועברנו לדבר על דברים אחרים. רק בפגישה השישית ציינה לפתע שגדלה בבית דתי, ושהוריה, כמו כל האחים והאחיות שלה, עדיין דתיים. הייתי מופתעת, ושאלתי למה לא סיפרה לי על כך קודם לכן, אבל דבורי ענתה בטון אדיש שהיא לא ידעה שזה חשוב. אני דווקא חשבתי שהיא כן יודעת, או שלפחות מישהו בתוכה – יודע.
אדם לא יכול להיות דתי במשך 25 שנים, ואז לחזור בשאלה כאילו כלום לא קרה, ואישה אינטליגנטית כמו דבורי לא יכולה להניח שאירוע כזה איננו רלוונטי בטיפול, יהיה נושא הטיפול אשר יהיה. לכן, הנחתי שמשהו במערכת ההפעלה הלא מודעת של דבורי ניסה להסתיר ממני את העניין, בדיוק כפי שניסתה היא להסתיר אותו מהוריה: "אם לא מדברים על זה, זה לא באמת קיים, ואז זה לא כל-כך משפיע", ציינתי בקול רם את התפיסה שכנראה הנחתה אותה.
"ואם זה כן קיים... אז מה?" התפתלה דבורי במקומה, וניסתה להתחמק מן הדיון בנושא. היא הבינה שברגע שתדבר על הדתיות שלה איתי, היא תצטרך לדבר עליה בהמשך גם עם הוריה, ואז יהיה עליה להתמודד עם רגשות שהיא מדחיקה כבר שנים, ולהיות חשופה לכעס ולרגשי האשמה שהיא מנסה להימנע מהם.
"את יודעת", אמרה לי פגישה אחר-כך, "בסתר ליבי אני כנראה מאמינה שאלוהים מעניש אותי, ושבגלל זה אין לי בן זוג. אני גם חושבת שההורים שלי יחשבו בדיוק אותו דבר, לכן, אם את מסכימה, אני מעדיפה לברר את התפיסה הזו לפני שאני משתפת אותם בחילוניות שלי". כמובן שהסכמתי. רציתי לעזור לדבורי להתמודד עם החששות שלה ועם רגשי האשמה שלה, כדי שתגיע לשיחה עם הוריה מוכנה. ידעתי שזה יקל גם עליהם.
הדחקת האשמה
אשמה היא רגש קשה, מכאיב והרסני. כאשר אנו עושים דברים המנוגדים לתפיסת העולם עליה גדלנו, ושנחשבים לאסורים, מתעוררות התפיסות והאמונות שהוטבעו בנו בילדותינו, וגורמות לנו להרגיש אשמים גם בניגוד לרצוננו. לעיתים קרובות אנו מנסים להדחיק את הרגשות הבלתי נעימים הללו, בדיוק כפי שניסתה דבורי לעשות, אבל לרגשות אשמה מודחקים יש כוח חזק, אפילו יותר מאשר לרגשות אשמה מודעים.
על פי פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, הדחקה של רגשות, מחשבות ודחפים מן המודע אל הלא מודע, היא מנגנון הגנה שתפקידו להגן על האישיות מפני חרדות. אבל לאחר הפעלת ההדחקה ממשיך התוכן המודחק לפעול בלא מודע, ועל מנת לשמור עליו במצב מודחק, נדרשת השקעה נפשית מתמדת. אמנם הדחקה, כמו מנגנוני ההגנה האחרים, תפקידה להגן על האישיות, אבל אישיות בריאה היא כזו שמסוגלת להתמודד עם רגשות קשים ולעבד אותם, ולא רק להדחיק אותם אל הלא מודע.
אנשים שחוזרים בשאלה בוחרים להדחיק אל הלא מודע שלהם את האמונות והתפיסות עליהם גדלו, ואת רגשות האשמה המלווים את הוויתור על האמונות הללו. פעולת ההדחקה גוזלת מהם אנרגיות נפשיות המחלישות אותם מחד, ואינה מסלקת את האמונות המודחקות ממערכת התפיסות שלהם מאידך. ניסיוני עם אנשים כאלה לימד אותי שרגשות אשמה מודחקים גורמים להם לזמן לחייהם עונשים, שיכפרו לכאורה על אשמתם.
הם אינם עושים זאת במודע, כמובן, אבל משום מה הם מוצאים את עצמם פעם אחר פעם מרגישים כאילו החיים (או אלוהים) מענישים אותם, כשאחד העונשים הללו הוא קושי במציאת בן זוג מתאים. אני האמנתי שזו היתה לפחות אחת הסיבות לקשיים של דבורי ביצירת זוגיות. כדי להפסיק להרגיש שהיא נענשת, היה עליה להציף אל המודע את רגשות האשמה שלה, ולהתמודד איתם באופן יעיל יותר. לשם כך לימדתי אותה שיטת המפת"ח.
ארבעה שלבים לשחרור מאשמה
שיטת המפת"ח היא טכניקה בת ארבעה שלבים, שמטרתה לסייע לאנשים להשתחרר מרגשות קשים, מבלי שיצטרכו להדחיק אותם:
מ – מודעות: בשלב המודעות היה על דבורי להכיר ברגשות שהדחיקה, ולברר עם עצמה על מה בדיוק היא מרגישה אשמה. כדי לעשות זאת באופן יעיל, הצעתי לה לשתף אדם קרוב שהיא סומכת עליו שיתמוך בה בתהליך הזה ולא יעמיק את אשמתה. דבורי בחרה לשתף אותי, וסיפרה לי על דברים שעשתה, חשבה והרגישה, ושנתפסו בעינה כחטאים לאור האמונות עליהן גדלה. היא סיפרה לי על תשוקתה לגברים, על ההנאה שלה מלבישת בגדים שלא נחשבו לצנועים, וגם על דברים שעשתה עם חברותיה החילוניות, רק כדי למצוא חן בעיניהן, למרות שהרגישה שהם אסורים. תפקידי היה להקשיב לה ולעזור לה להתבונן בעצמה בעיניים מחמירות פחות.
פ – פרופורציה: לאחר שחשפה בפני את 'חטאיה', היה עלי לעזור לדבורי להכניס את האשמה שלה לפרופורציה. לשם כך בחנו באומץ את האמונות שגדלה עליהן לעומת האמונות החדשות שאימצה לעצמה, והבחנו בין אמונות ומנהגים שהיא רוצה להמשיך להחזיק בהם, לבין אלה שהוא רוצה ויכולה לוותר עליהם. הדיון בשאלות האלה סייע לדבורי להרחיב את התפיסות שלה ביחס לאלוהות וביחס לשאלות של טוב ורע, ועזר לה לשחרר את עצמה מן התחושות הקשות שאיתן הסתובבה במשך שנים.
בנוסף, עזרתי לדבורי להכניס לפרופורציה את האשמה שחשה כלפי הוריה, על כך שבחרה לנתק את עצמה מן האמונות עליהן חינכו אותה, ועל כך שהסתירה מהם את הבחירות שלה במשך תקופה ארוכה כל-כך.
ת – תיקון: בשלב התיקון היה על דבורי לשנות את ההתנהגות הפוגעת, להתנצל בפני כל מי שפגעה בו ולפצות אותו על הפגיעה. עתה, אחרי שהכניסה את רגש האשמה שלה לפרופורציה, הבינה דבורי שמותר לה לבחור את האמונות שלה בעצמה, ולכן ההתנהגות הפוגעת ביותר שלה היתה העובדה שהסתירה מהוריה את הבחירה שלה.
לי היה ברור שברגע שדבורי תשוחח עם הוריה על מה שקורה לה, היא תשחרר גם אותם מן השקר שחיו בתוכו בשנים האחרונות, ומן ההדחקה ההדדית. חשוב היה לי להבהיר לדבורי שהתנצלותה צריכה להיות על כך שהסתירה מהם את בחירתה, ולא על עצם הבחירה. אחרי שתתנצל תוכל דבורי להמשיך לנהוג בנוכחות הוריה באופן שמכבד את אמונתם, אבל לא לשנות את בחירתה רק כי אינה מוצאת חן בעיניהם.
טוב יהיה אם יכבדו את בחירתה, אבל גם אם לא – אם היא רוצה לחיות את חייה מתוך חופש ועוצמה, יהיה עליה לשחרר את עצמה מכעסם, ולמצוא דרך לליבם מבלי שיכפו עליה את תפיסת עולמם.
ח – חופש: חופש הוא התחושה הפנימית שמרגיש אדם אחרי ששחרר את עצמו ממעמסה רגשית קשה. לאחר שתעבור דבורי את שלושת השלבים הראשנים של התהליך, היא תגלה שהיא חופשייה ומשוחררת מן התחושה הקשה של האשמה, וכתוצאה מכך היא לא תרגיש יותר שמה שקורה לה בעולם הדייטים הוא עונש על החטאים שלה.
אז יהיה לה קל יותר לסלק מחייה את הגברים האדישים והגסים שתפגוש בדרכה, ולזמן במקומם מישהו שמתאים לה ושיחיה בשלום עם האמונות והתפיסות שלה – אמונות ותפיסות שחלקן עדיין מחוברות לדת ולמסורת, וחלקן חילוניות.
אין לי ספק שברגע שתשחרר את עצמה מן האשמה, תתקרב דבורי אל הזוגיות שהיא כל-כך מייחלת לה, ובהמשך גם תמצא את הדרך להכיר להוריה את בן הזוג שתבחר לעצמה באופן שישמח אותם ולא יפגע ברגשותיהם.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי.
לפנייה לכתב/ת 
