פרשת השבוע עם כומר: לפעמים אדמה היא רק אדמה
בסופו של יום, בית הוא רק ארבעה קירות, וארץ ישראל היא רק פיסת אדמה די שחוּנה שעליה גרים עמים שלא מתנדבים להיעלם. המרגלים מגלים את זה, ולא פלא שהם לא מצליחים להתארגן על משימתם האמיתית. עד היום כולנו מסתובבים על האדמה הזו כמו מרגלים מסוממים
העולם השתגע
עומדים להיכנס לארץ ישראל וכולם משתגעים. שניים-עשר מרגלים שולח משה לתור את הארץ "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג'). למרות בכירותם של השליחים, נוחלת המשימה כישלון כבד, הגורר ארבעים שנות תעייה במדבר.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
משה נתן למרגלים משימה מפורטת ולא פשוטה לביצוע (במדבר י"ג, י"ז-כ'): "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ... הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה; הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הארֶץ".
אבל המרגלים "מחפפים" את המשימה (במדבר י"ג, כ"ב-כ"ה): "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם... יְלִידֵי הָעֲנָק... וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאשכוֹל עֲנָבִים אֶחָד... וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָארֶץ מִקּץ אַרְבָּעִים יוֹם".
נדמה שהמרגלים מגיעים לארץ, רואים את הענקים, רועדים מפחד ומתחבאים במשך יתר ימי השליחות. ביום האחרון הם חוזרים עם אשכול ענבים על השכם, ועם הזנב בין הרגליים.
שנים-עשר המרגלים שבים אל המחנה ומבלבלים במוח. לאיש מהם אין נתונים (הרי הם לא טרחו באיסופם), והם מתחרים ביניהם בהפרחת השערות: "לא נוכל לעלות", צועקים המרגלים. "עלה נעלה", תוקף אותם כלב האופטימי. המתנגדים והתומכים נשמעים כמו פרשני חדשות גרועים, וכמו הפוליטיקאים שלנו – זורקים לאוויר סיסמאות ריקות מיידע.
חברותא עם כומר
השבוע השתתפתי בכנס של האגודה הבינלאומית לליווי רוחני, שהתקיים באוניברסיטה של ברן. הכנס עסק בסוגיית הפליטים, ואנחנו, הישראליות בכנס, דיברנו על משמעותו של "מאבק רוחני" במסגרת חיי הכיבוש והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אחד הדוברים היה לוקס שטוק, כומר פרוטסטנטי שוויצרי שעבודת הדוקטורט שהוא כותב עוסקת בטיפול באנשים המתמודדים עם אלצהיימר. ביקשתי מלוקס שיצטרף אלי כחברותא לפרשה זו, ולשמחתי הוא נענה לאתגר. תודה לך לוקס.
התשוקה לבית
"אחד הדברים שריתקו אותי בראשית עבודתי עם חולי אלצהייימר הוא משאלתם הקבועה לחזור הביתה. לא משנה היכן הם נמצאים, פעמים רבות הם נמצאים בבית הפיזי שלהם, ובכל זאת הם מבקשים שייקחו אותם הביתה".
בדברים אלה פתח לוקס את שיחתנו על חטא המרגלים. והוא הוסיף: "מניסיוני אני לומד שהתשוקה לבית וההתמצאות הפיזית בבית הם שני דברים שונים. כשאדם שזכרונו פגוע מבקש 'לחזור הביתה', הוא לא מחפש את הבית הפיזי שלו. הוא מספר שהוא מרגיש זר, שהוא מרגיש כפליט בתוך הגוף והנשמה שלו. הוא רוצה לחזור ולהכיר את עצמו, להרגיש נוח עם עצמו, להרגיש בטחון, וזו יכולה להיות עבורו המשמעות של חיפוש הבית".
המרגלים והתשוקה לבית
לוקס ואני שואלים את עצמנו האם ייתכן שהבלבול שמשדרים כל תריסר המרגלים קשור ל"תשוקה לבית". קל להבין את עוצמת הכמיהה, וגם את כאב האכזבה הבלתי נמנעת, אם זוכרים ש"הביתה" הראשון של כל אחת ואחד מאתנו הוא הרחם; חמים, מכיל, שומר, מטפל ונטול תביעות.
לא מדובר ברה-לוקיישן
בראשית דרכו נאמר למשה שעליו להביא את בני ישראל אל (שמות): "אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָה". למרות שיוצאי מצרים מעולם לא היו בכנען, מעודדים אותם להרגיש ששורשיהם נטועים בארץ הזו. יוצאי מצרים חיים בחלום שארץ ישראל היא היפוכה של העבדוּת. כשהם חולמים על ארץ ישראל הם חולמים על משפחה רבת דורות, עצמאות, חירות, ועל ארץ זבת חלב ודבש.
אבל בסופו של יום, בית הוא רק ארבעה קירות, וארץ ישראל היא רק פיסת אדמה די שחוּנה שעליה גרים עמים שלא מתנדבים להיעלם. המרגלים מגלים את זה, ולא פלא שהם לא מצליחים להתארגן על משימתם האמיתית.
ומה עם מילה של ביקורת?
אני מבקשת מלוקס לומר לנו, כמתבונן מבחוץ, גם אמירה שיש בה ביקורת. בהתחלה הוא לא מבין, וכשאני מנסה שוב להסביר הוא מתפרץ בצחוק גדול. "מה פתאום ביקורת?" הוא אומר לי. "אין לי ביקורת עליכם, זה לא התפקיד שלי". בעצם הוא צודק, הרי גם אני לא הייתי מציעה לנוצרים-שוויצרים התבוננות ביקורתית על חייהם.
כן, ביקורת היא משימה פנימית. אדם צריך לבקר את החברה שלו, אישה צריכה לבקר את הדת שלה, ובעניין זה אין לי "גוי של שבת".
כזו היא גם מגילת העצמאות
החשיבה הביקורתית על "התשוקה לבית" ששיבשה את דעתם של המרגלים, מזכירה את התשוקות שנטעה הציונות בקרב היהודים, ואת הפנטזיה והערגה שבהן מנסחת מגילת העצמאות את הקשר בין היהודים לארץ ישראל: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", וזה ממשיך ומתפרט, ממשיך ומתפייט.
קשה לוותר על פנטזיית הבית
הדורות הראשונים של החלום הציוני, אולי לא יכלו לשער בדעתם את המחירים הכבדים שנידרש לשלם על פנטזיית השורשים שהם טוו עבורנו. בימים אלה נראה הסדר מדיני עם הפלסטינים רחוק בערך כמו שארץ ישראל נראתה ליוצאי מצרים לאחר חטא המרגלים.
הקושי המרכזי בהגעה לפשרה הוא ששני העמים מסרבים להבין שלפעמים אדמה היא רק אדמה. גם אנחנו וגם הפלסטינים מעניקים לפנטזיית הבית שלנו מנדט לרצוח לנו את החיים האמיתיים. כולנו מסתובבים על האדמה הזו כמו מרגלים מסוממים: חלק אומרים שלא נשרוד, אחרים שרים: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ונדמה שלאף אחד אין עניין בשמירה על החיים, בהסתפקות במה שיש, ביכולת לקבל את המציאות - וליהנות ממה שהיא באמת מציעה.
המדינה היא לא אני
בדרכי חזרה מהכנס חיכתה לי הודעה קצרה ותובענית על דופן המטוס בסמוך לדלת: "בחו"ל המדינה זה
אתה – יצג אותנו בכבוד". בתחילה שמחתי לגלות שהמדינה פונה בתביעות רק אל הבנים ואני פטורה. אחר כך נזכרתי שבעצם תמיד פונים אלי בלשון זכר, בעיקר כשזו דרישה, אז אולי גם אני מחויבת לייצג את המדינה בכבוד?
מדינה יקרה, אם במקרה התכוונת גם אלי, אנחנו צריכות לקיים שיחת "ייחסנו לאן" קצרה. עלי להבהיר לך שאני ממש לא את. אני - אני. תמיד אני רק אני, ובמיוחד כשאני יוצאת ממך. אולי זה לא נעים לך לשמוע, אבל אני יוצאת ממך לחופשות גם בשביל להרגיש את המרחק ולהקל על המחנק.
אני אזרחית מדינת ישראל, אבל אני לא מזוהה איתך. ואם אני מתנהגת בצורה מכובדת בחו"ל, זה בגלל שכך אני מנסה לעשות גם בארץ, וזה בגלל שאני מזוהה עם עצמי (ואולי גם טיפה עם אלוהים), והזיהוי הזה יקר ותובעני בעיניי מאוד.
מדינה יקרה, בכל מה שקשור אלייך אני חושבת שיהיה טוב ונכון אם כולנו, כל החיים בקרבך, נשיל כמה קליפות של שייכות ופנטזיה, ונסכים להבין שבסופו של יום את רק אדמה ומערכות של חוקים, ואנחנו אלה שצרכים לנהל אותך, ולא את אותנו.
מספיק חלומות הפקדנו בידייך, מספיק דם נשפך על אדמתך, אני לא מייצגת אותך, אני לא מזוהה אתך, אני לא מחויבת כלפייך. אני מחויבת רק כלפי אחיותיי ואחיי בני האדם, וכלפי ריבונו של עולם (בסדר הזה של הדברים).
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודות רבות וגדולות לכל מי שנרתמ/ה לסייע לבעלי העסקים שאינם רוצים עסקים עם הרבנות. גם הומור יכול לעבוד בשירות המחאה.
ולכל מי ששאל/ה: "אם יוּתר לכל אחד לכתוב 'כשר', איך נוכל לדעת מה באמת כשר?" על כך אענה שתי תשובות: א. אם אתם חושבים שמשגיחי הכשרות של הרבנות הם ערובה לאוכל כשר – תחשבו שוב.
ב. אתם מוזמנים לארגן לעצמכם תו כשרות שיהיה נאמן עליכם. יש כזה לאורתודוכסים בארה"ב, יש כאלה בעשרות לחרדים בישראל. בנו מערכת של כשרות, פקחו עליה ותיהנו ממנה. מי שיזייף את התעודה שלכם, יואשם בהונאה. כל זה טוב ויפה, אבל אל תלאימו לנו את המילה "כשרות". המילה "כשרות" מתארת פרקטיקה יהודית, ואין לאף אחד בעלות עליה.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
