"חיי אמא שוויתרה על התינוקות שלה": אסתי וינשטיין כתבה - ובכתה
במשך תקופה ארוכה כתבה אסתי וינשטיין את הספר "עושה כרצונו", המתאר את קורות חייה, מספק הצצה למשטר הדיכוי שמנהיגה חסידות גור - ולסיבה שהביאה אותה לוותר על בנותיה. במכתב שהשאירה אחריה, ביקשה להפיץ את הספר, וקטעים ממנו מובאים כאן. "רציתי שנהיה ביחד, אבל הרחיקו אותם ממני באכזריות"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במשך תקופה ארוכה כתבה אסתי וינשטיין את הספר "עושה כרצונו", המתאר את קורות חייה. לגיבורת ספרה קראה "דסי" ("הדסה, היא אסתר", נאמר במגילת אסתר). הספר-יומן - שחלקים קטנים מתפרסמים ממנו בכתבה זו (באותיות המודגשות) - מספק הצצה למשטר הדיכוי שמנהיגה חסידות גור, מהחזקות והמשפיעות ביותר שבחסידויות, על חסידיה. הדיכוי הזה, כפי שתיארה, הביא אותה בסופו של תהליך ארוך, לאזור אומץ ולעזוב.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- רבני ארה"ב: הממסד הדתי מתעמר במתגיירים
- לראשונה מאז השואה: תנועת נוער בוורשה
- אני אהיה עוד רב (חובל): מהשייטת - לישיבה
בחסידות, כנהוג שם, עשו הכל כדי לעקור ממנה את בנותיה - ולמרבה הצער אף הצליחו. שש מתוך שבע הבנות ניתקו איתה כל קשר והתנכרו אליה. את הטקסט הסוחף, המטלטל, הקדישה לבתה תמי מונטג, היחידה ששמרה עימה על קשר. אתמול (יום ב') היא נאבקה באופן מעורר השראה כדי למלא את צוואתה של אמהּ בדרכה האחרונה.
"אמא נשברה לאט-לאט"
וינשטיין נעלמה בשבוע שעבר, לאחר שהותירה רמזים על כוונתה לשים קץ לחייה בשל הניתוק מבנותיה. שלשום היא נמצאה ללא רוח חיים באשדוד, ושעות אחדות לאחר מכן כבר הוציא אביה, באמצעות שופט תורן, צו אפוטרופסות כדי שיוכל להביא אותה לקבורה בפורום מצומצם במיוחד, בהר המנוחות בירושלים.
אבל בצוואתה ביקשה לעצמה וינשטיין הלוויה אחרת, עם שירים ופרחים, ובמרכז הארץ - וכך החלה הסאגה שהתנהלה בין אבו כביר לבית המשפט, וכללה הגשת צו מניעה, סיוע מחברי כנסת משני הצדדים וניסיונות פשרה.
סיפורה של וינשטיין הוא אולי פרטי, אבל אלפי נשים שיוכלו להעיד עד כמה הוא נוגע אליהן: מתקנות הצניעות המחמירות (התאקונעס) ועד להפרדה האכזרית בין ילדים לבין אמם או אביהם שיצאו בשאלה. דרך הפעולה כמעט תמיד זהה: הסתה נגד הצד שיצא בשאלה, הפחדה ושימוש בכסף ובכוח שיש לחסידות, שבאים לידי ביטוי לעתים גם בפסיקות של בתי הדין הרבניים שהולכים באופן גורף עם הצד שנשאר דתי.
תמי מונטג, בתה של וינשטיין, יצאה בשאלה בעקבותיה כשבעצמה הייתה נשואה ואם לילד - ומאז הן לא נפרדו לרגע. כשאסתי השאירה אחריה את המכתב, תמי הפכה את העולם כדי למצוא אותה. היא נעזרה בארגון ה.ל.ל שמסייע ליוצאים בשאלה, בזק"א ובמשטרה. במשך חמישה ימים נעה בין יאוש לתקווה, עד שביום ראשון בבוקר לבה נשבר.
"אחיותיי ואבא שלי ניתקו איתנו כל קשר", סיפרה תמי. "כל מה שהיא עשתה, לא הצליח. הם לא היו מוכנים לקבל אותה. והיא נשברה לאט-לאט, יותר ויותר. היא עברה משבר מאוד קשה, וניסתה ליצור עם האחיות שלי קשר ולהסביר להן מה גרם לה לעשות את זה".
תמי מונטג דרשה מבית המשפט להיות אחראית על דרך הקבורה – וניצחה. "עד ליום שאמא שלי נפטרה היא לא עניינה אותם", אמרה לאחר מכן. "רק עכשיו כשהיא מתה היא פתאום הפכה לבת שלהם, לאמא שלהם... זה מזעזע ומחריד. לא אכפת לי שיהיה גם טקס דתי עם קדיש, אבל אני לא מוכנה שייקחו לי את אמא שלי ויעשו בה מה שהם רוצים".
"יש את חיי העצמאיים, החופשיים, אלה שבחרתי מהם מתוך מודעות, למרות שלא בכל שלב הייתה לי בחירה משמעותית - הלוא הבחירות שלנו, הן תוצאה של בחירות קודמות שלנו. חיים אלה, מלאים עשייה, נתינה, חוויות ואהבה! ויש את חיי האמהות שלי, הכואבים, המרוסקים לרסיסים, החבולים והפצועים. חיי אמא שוויתרה על התינוקות שלה, למען לא יגזרו אותן לשניים במשפט שלמה. ידעתי שהילדים לא יוכלו להתמודד עם אובדן אבא, לאחר שאבדו את אמא.
"רציתי שניפגש, שנהיה בשבתות כשרות למהדרין אצל ההורים שלי, אבל הרחיקו אותם ממני באכזריות. לאבא שלהם לא אכפת היה שיגזרו אותם לשניים, ולי לא נותר אלא למסור אותם באהבה למקום ששם ידעתי שיהיה להם ביטחון רב יותר. ספגתי לאורך שנים מכתבי נאצה מתינוקות, מילים קשות ונוראיות, כעס שמתנקז אליי בטירוף. וקיבלתי על עצמי באהבה את כל הקללות והגידופים, אחת מתוך זוג. אמא בלבד, כדי שיישאר לילדים היקרים שלי אבא 'מושלם'. נשארתי ה'משוגעת' היחידה, ואני גאה בזה בכל מאודי, למרות המחיר העצום ששילמתי.
"כי ילדיי קיבלו את המקסימום ממה שילד זקוק לו. רק חבל שאת אמא הם לא קיבלו. מאנו להבין שחייבת להיות סיבה מספיק מוצדקת שאמא כל כך טובה ומסורה, מחליטה לעזוב ולא מספרת את האמת על מה שקרה. לא שכחתי אותם לרגע. התייעצתי עם טובי הפסיכולוגים, ועשיתי כפי שייעצו לי: הנחתי להם, לתקופה. עד יעבור זעם. אבל הזעם לא עובר. הכעס שלהם הולך וגובר עם השנים, ואני מקבלת דרישות שלום שאין שום פריצת דרך, שתוביל לרצון שלהם להבין מה קרה".
את המילים הקשות האלו כתבה אסתי בסיום הספר, שאותו ביקשה להפיץ ברבים. מבחינתה היה זה מסר לנשים אחרות במצבה, ואולי גם קריאה לעולם כולו לראות, להבין ולמנוע מקרים כמו שלה. אבל ההתעסקות בעבר, כתבה במכתב שהותירה אחריה, שאבה אותה שוב לתוך הכאב שאותו לא הצליחה לשאת.
לא השאירו את אסתי לבד
בשנים האחרונות דובר לא פעם על הקשיים שחווים יוצאים בשאלה, בעיקר ממקומות שאינם מכילים, ובמיוחד כשיש בסיפור ילדים. מספר מקרים של התאבדויות בקרב יוצאים בשאלה העלו את הנושא לכותרות, על אף שאין כל מידע מבוסס או סטטיסטיקה שמחזקת את התזה שהיציאה היא הגורם. אסתי הייתה בודדה, אבל לא הייתה לבד. גם לא אתמול.
סיפורה מלמד גם על עוצמה יוצאת דופן של קהילה קטנה ונחושה. בשעות הערב, לבקשת תמי וחנוך, התגייסו "היוצאים" לסייע מול הכוח הפוליטי והכלכלי של חסידות גור. במהלך הלילה הם לא עצמו עין. מתנדבת אחת שסיימה התמחות כתבה את הבקשה לבית המשפט בדרך לטיסה לחו"ל, ועורכת הדין חוי אדמקר הגישה אותה לבית המשפט עם שחר. ארגוני היוצאים בשאלה דאגו לארגן מתנדבים במשמרות שיעמדו מול המכון המשפטי, ויוודאי שהגרערים (כינויים של חסידי גור) לא מבצעים מחטף. אחרים ניהלו את התקשורת.
הקהילה הזאת עטפה את אסתי גם בחייה, והיא מציגה צד אחר של היוצאים בשאלה – עוצמתי ומצליח. של קהילה שלא מתנצלת ולא מבקשת רחמים, אלא פועלת כדי לתקן את המציאות בכל דרך אפשרית כפי שאסתי עצמה ביקשה בחייה, ואולי גם במותה.
"הפחד. הפחד שולט במחשבות של מי שנמצא סגור בתוך חברה שאסור ליחיד לבחור, להחליט ואפילו להבין דברים בדרך ייחודית משלו, כי ברגע שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, אתה כל כך נבהל, שאתה סוגר מיד את השאלות האלה בתוך קופסה שחורה ודוחק אותה פנימה, מאחורי המסכה של החיוך...
"'כשאנחנו לא יכולים לשתף אף אחד במה שעובר עלינו - קשה לנו מאוד להתמודד! את בטוחה באמת שאין לך אף אחד שאת יכולה לספר לו מה עובר עליך? הרי זה אחד הדברים הבסיסיים בהתמודדות, לשתף מישהו קרוב. אז איך את מתמודדת לבד?' שאלה שוב בפליאה. משכתי בכתפיי והדמעות שבו וזלגו על לחיי. איך אני מתמודדת, אני מאושפזת בבית חולים לחולי נפש! ככה אני מתמודדת!! חשבתי לעצמי".
באומץ רב, מתארת וינשטיין בספרה כיצד ניסתה לשים קץ לחייה בפעם הראשונה, ואושפזה. הרגע הזה, היא מתארת, היה תוצאה של סוד אפל שניסתה להסתיר. אירוע שיישמע מוכר אולי לחרדים לא מעטים, שמתחת למעטה השחור-לבן פורקים כל עול ומוסר – תוצאה הכרחית בקהילה שמנהיגה משטר קפדני של דיכוי כל ייצר מיני.
"התאקונעס" של גור
המשטר הזה הוא תוצאה של תקנות שתיקן הרבי מגור, והוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שחסידי גור שונים בהתנהלותם המינית מכל חצר חסידית אחרת, או מכל זרם דתי אורתודוכסי. באחד הפרקים מכמירי הלב בספרה, מתארת "דסי" ניסיון מצדה לחרוג מלו"ז ההתייחדות הנוקשה שקבע האדמו"ר, בניסיון לייצר עם בעלה קרבה – וגם להיכנס להריון. הבעל מתעקש לשאול את הרב, ומותיר אותה מושפלת ומאוכזבת לאחר שהרב פוסק כי אסור לזוג לקיים יחסי מין מעבר למה שנקבע (פעמיים בחודש), ואם תתעקש יהיה עליו לישון ב"שטיבעל".
"חסידי גור לא עושים סקס בשלושת החודשים הראשונים להריון, הרבנים אומרים שזה לא בריא לעובר. הרב קובע את מספר הפעמים שמקיימים יחסים ואת התאריכים... לא די בכך שבכל תקופת המחזור יש להמעיט ככל האפשר בשיחה עם הבעל, אסור להסתכל עליו ישירות בעיניים במבטים שעלולים לעורר אצלו חלילה תאווה ל'דברים אסורים', ולא כל שכן להיראות 'נאה' בסביבתו.
"'מה כבר יכול לקרות?!' אומרים שיש דבר כזה אצל גברים 'זרע לבטלה' – אם חלילה הם חושבים 'מחשבות זרות' כשהם ישנים, כלומר, מחשבות על האישה שלהם בזמן שהיא במחזור חודשי, עלול 'להישפך להם זרע בטעות'. זו אחת העבירות החמורות בתורה! אסור חס וחלילה שלאישה יהיה חלק בעבירה כזו...
"אוף, אם יום המקווה לא היה 'סודי' כל כך, הכל היה הרבה יותר קל ופשוט. אבל חכמינו ציוו שליל המקווה הוא קדוש, ומכיוון שכולם יודעים שבלילה הזה כשהאישה חוזרת מהמקווה הם 'עושים את זה', לכן אסור בשום אופן שמישהו יידע על אישה שהיא הולכת למקווה באותו יום, זה לא צנוע!
"זו גם הסיבה לכך שאישה צנועה לא מספרת לחברתה שהיא במחזור חודשי, כי נניח שדינה תדע עליי שאני במחזור, היא עלולה 'לעשות חשבון' ולהבין מתי בערך אני צריכה ללכת לטבול במקווה... אישה צנועה מפתחת מיומנות מיוחדת, להסתדר בחברה, בהסתרת פדים בזמן מחזור חודשי, בכל 'שבעת הימים הנקיים', ואבוי אם תיתפס ובידה אחד מהעדים המפלילים את מצבה המיני. הסוד הוא בפני כל אדם! גם בפני אמא, אחיות וחברות קרובות. וביום המקווה, מצטווה האישה לאלתר תירוצים שונים על כך שנבצר ממנה להגיע לאירועים חברתיים, מסיבות ואספות שונות, כך הורתה לי מדריכת הכלות לפני החתונה".
"הילדים - זה השוט שלהם"
בצוואה מפורטת במיוחד שהותירה אחריה, ביקשה וינשטיין סליחה ממשפחתה. "לאחרונה הבנתי שאני חולה ותלותית", כתבה. "זה כמו שהייתי נפגעת בתאונת דרכים והופכת לנכה בכל גופי, ברור שהייתם מבינים אותי אם לא הייתי רוצה לחיות. זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו... לא רוצה להמשיך ולהיות מעמסה עליכם. משפחה שלי... לא רוצה שתצטרכו בכל בוקר, צהריים וערב לדאוג לשלומי".
בהמשך היא מפרטת באריכות כיצד היא רוצה לחלק את רכושה – בעיקר לבתה תמי, אבל גם לאחרים מבני משפחתה, ולסיכום היא כותבת: "אל תשקיעו הרבה בטקס. משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת, ואולי שיר מרגש שקשה לי כבר להחליט מה הוא יהיה אבל אני סומכת עליכם. תדעו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי".
ביומיים האחרונים, לראשונה מאז יצאה בשאלה לפני שמונה שנים, גם שש בנותיה עסקו בה. אי אפשר לבוא אליהן בטענות, משום שמערכת ההסתה השיטתית עבדה עליהן, כפי שהיא עובדת במקרים אחרים. כך למשל, במקרה של אילנית שיצאה בשאלה לפני למעלה מעשור, וחמישה משבעת ילדיה נעקרו ממנה.
"זאת השיטה", היא אמרה אתמול. "זה השוט – או לפחות אחד מהם – שבאמצעותו הם מנסים למנוע מנשים כמונו לצאת בשאלה. הם יודעים שהילדים הם הדבר הכי חשוב לנו בחיים, ולכן משתמשים בהם באופן ציני ומרושע".
"אחי האהוב. הבנאדם היחיד בעולם שידעתי שהוא מבין. הוא רכן לעברי וחיבק אותי בחום, 'איזה מזל שאת כאן! אני כל כך מאושר שזה לא הצליח לך'. קולו הרך, המבין, נסך בי כוח ואומץ. הרמתי באיטיות את המטפחת מעיניי, ואמרתי בפעם הראשונה בחיים שלי, לעצמי, ולכל מי שהיה סביבי: 'אני לא רוצה להיות חרדית!'
"המילים שיצאו לי מהפה, הכניסו לי אדרנלין למוח. מן תחושה עוצמתית שזה המשפט הנכון! התרוממתי מעט מהמיטה והמשכתי לצרוח שוב ושוב, את המשפט היחיד שיכולתי להתחבר אליו באותו רגע: אם אני כאן ואני חיה, אני רוצה להיות חילונית! אני לא רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה. לא רוצה את הדת-כת הזאת!' רקעתי ברגליי על המיטה. 'לא רוצה להיות חרדית שקרנית עוברת עבירות! עבירות! כל לילה עבירות! די עם העבירות האלה!'"
כך תיארה אסתי את הרגע שבו החליטה "דסי", בבואתה הספרותית, לצאת בשאלה בשעה שהייתה מאושפזת עדיין בבית החולים. תחושת השחרור הזאת הייתה רגעית בלבד. כפי שקורה לרוב לעוזבים את החברה החרדית, רגע העזיבה הוא רק תחילת הדרך.
החיים כיוצא בשאלה, אעיד גם בעצמי, הם תהליך מתמשך שלעתים אין לו סוף. אתה לא חלק מהמגזר הדתי, אך גם לא חלק אינטגרלי מהחברה החילונית. אתה לא כאן ולא שם. יש כאלה שהתהליך הזה קשה להם נפשית יותר, בוודאי כשהם משאירים מאחור בשר מבשרם. זה קשה שבעתיים כשהממסד כולו - ממערכת העסקנים ועד בתי הדין הרבניים - מגוייס נגדך.
במקרה של אסתי, לפחות הסוף יהיה כבקשתה. היום אחר הצהריים תיערך הלווייתה בבית העלמין ירקון: "אנחנו נקבור את אמא שלי כמו שהיא רצתה וכמו שהיא ביקשה... יגיעו גם דתיים וגם חילונים. אני מבקשת שכולם יכבדו אחד את השני, בלי אלימות. גם ההורים שלה חשובים לה, וזה מה שהיא הייתה רוצה. בשעה חמש נערוך טקס עם פרחים והשיר כפי שביקשה, ובשעה שש תגיע המשפחה החרדית וייערך טקס לוויה דתי, כמו שההורים שלה רוצים".
"שיר עם מילים בעברית התנגן בחדר המועדון הצפוף. 'תעשי... רק מה שאת אוהבת.. רק מה שאת חושבת.. שיהיה לך טוב', נשמעו המילים ברקע. 'שיואוו.. נראה שהזמרת בחרה את השיר הזה במיוחד בשבילי! איזה שיר יפה!' קראתי תוך כדי כניסה לחדר המועדון הקטן, ששולחן עץ גדול במרכזו תפס כמעט את כל גודלו.
"'אני רגילה לשמוע שירים חסידיים, עם פסוקים מהתנ"ך. המילים האלו ממש אמיתיות, אני מתרגשת!' הוספתי וניסיתי להשתלב בשירה של הזמרת. 'תעשי רק מה שאת אוהבת.. רק מה שאת חושבת', דמעות צצו ועלו בעיניי, 'איזה מילים בלתי אפשריות בחברה החרדית', חשבתי לעצמי בעצב. 'אצלנו אף אחד לא עושה מה שהוא חושב, ובטח לא רק מה שהוא אוהב'".
לפנייה לכתב/ת 
