הקרב על המאגר הביומטרי
המחלוקת סביב הקמת המאגר בישראל מלווה את פרויקט התיעוד הלאומי החכם מראשיתו. תומכי המאגר מתעקשים שרק באמצעותו ניתן יהיה למנוע זיופים, ואילו המתנגדים מזהירים מפני "האח הגדול" ודליפת המידע. ומה קורה בשאר העולם המערבי? מסתבר, שיש שאלות קצת יותר חשובות
כבר כמעט עשור שמדינת ישראל עסוקה בפרויקט התיעוד הלאומי החכם, ששואף להמיר את מסמכי הזיהוי הלאומיים - תעודות זהות ודרכונים, במסמכים מתקדמים הנושאים מידע ביומטרי. הפרויקט, שהחל כיוזמה של שר הפנים לשעבר מאיר שטרית בשנת 2007, עורר מתחילתו התנגדות ציבורית משמעותית, בדמות תנועת "No2Bio", מכתב המדענים והמומחים, חברי כנסת, אנשי אקדמיה ואזרחים מודאגים. סלע המחלוקת, חשוב להדגיש, אינו עוסק במעבר לאמצעי זיהוי ביומטרים חכמים, אלא בהקמתו של מאגר ביומטרי לאומי מנדטורי. בשבוע שעבר הכריז שר הפנם המכהן אריה דרעי, כי עם תום תקופת הפיילוט בסוף השנה הנוכחית, יחוייבו כלל אזרחי ישראל בהצטרפות למאגר הביומטרי. בשבועות הקרובים הוא עתיד להכריע אילו פרטים יישמרו על גבי המאגר - שכולל כרגע תמונת פנים ושתי טביעות אצבע מורה.
המחלוקת סביב קיומו של מאגר ביומטרי לאומי מתבטאת בשני רבדים מרכזיים: הרובד הראשון מגלם בתוכו סוגיות טכניות של אבטחת מידע, ואילו הרובד השני הוא חברתי-פוליטי, וקשור ליחסים שבין אזרח למדינה ולסוגיות של פרטיות ומעקב. "המאגר לא קם לשם עצמו, לא לשם שמים, אלא כחלק משמעותי - לב לבו של פרויקט התיעוד הלאומי", מסביר גון קמני, ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי. המאגר אמור לסייע בהתמודדות עם איום ה"הרכשה הכפולה", כבסיס השוואתי שימנע הוצאת מסמכי זיהוי מאובטחים בזהויות בדויות על ידי אותו אדם - כלומר, באמצעות אותם נתונים ביומטריים. "המאגר הזה נבנה עם מינימום נתונים", מסביר קמני, "יש מספר מזהה מוצפן שמוצמד לפרטים עצמם, אין מספרי תעודת זהות או נתונים ביוגרפיים משום סוג. עד כמה שידוע לנו, זה המאגר היחיד בעולם שהנתנונים הביומטריים שמוצפנים עליו לא מקושרים בכלל לנתונים ביוגרפיים. לצורך העניין, ביטוח לאומי מחזיק היום פרטים הרבה יותר רגישים על אזרחים מאלה ששמורים במאגר הביומטרי".
"תקנים מחמירים של אבטחת מידע"
לטענת קמני, במסגרת החקיקה שעברה בשנת 2009, הוצבו תקנות פיקוח מחמירות של אבטחת מידע, בין היתר באמצעות הגדרת המאגר ברמת סיווג "סודי ביותר". "במסגרת אותה חקיקה באו והגדירו גם למי בדיוק מותר לגשת למאגר ובאיזו צורה", הוא אומר, "מי שיש לו גישה הם אך ורק עובדי הרשות הביומטרית, אנחנו מדברים על 30 אנשים בסך הכל, שמתוכם רק לעשרה יש גישה באמצעות הרשאה שמית שראש הממשלה חתום עליה. אין גישה לא לרשות האוכלוסין, לא למשרד הפנים ולא למשטרה. הדרך היחידה שבה המשטרה יכולה לגשת למאגר היא באמצעות שאילתות שמתבצעות אופליין ורק במקרים מאד ספציפיים". תקנות אלה אמורות להבטיח את שלמותו של המאגר, ובאתר הרשות לניהול המאגר הביומטרי אף מציינים כי "בישראל קיימים מאגרי מידע רגישים שלא נפרצו מעולם".
אבל כאמור יש מי שטוענים כי ההצהרות שמפזרת הרשות לניהול המאגר הביומטרי בנוגע לרמת האבטחה בה הוא נתון - הן חסרות אחריות. "להגיד 'אין פה סיכון' זה לסבן", אומר דורון אופק, מנכ"ל SuSE ישראל, מומחה אבטחת מידע וחבר בתנועת המחאה "No2Bio". "זה לא אחראי להגיד שהמאגר לא ידלוף, כשאנחנו יודעים שהמסמכים הכי רגישים בעולם הודלפו. אין מאגרים שבטוחים במאה אחוז, וכשהמאגר הביומטרי ייפרץ - וזה יקרה, זו רק שאלה של זמן, יקחו 80-90 שנה כדי לתקן את המחדל הזה, כשכל האוכלוסיה תתחלף".
העיסוק בסוגיות של סייבר ואבטחת מידע הוא רק קצה הקרחון בשאלת ההתנגדות לקיומו של המאגר הביומטרי. הדיון המשמעותי יותר עוסק בהרחבה בתהליכים פוליטיים-חברתיים של התגבשות חברת מעקב, תהליכים שקורים באופן מואץ ברחבי העולם המערבי. המשמעות של היות האזרח נתון באופן שיטתי למעקב על ידי הממשלה ורשויות החוק, היא בעלת השפעה מכרעת גם על ההתנהגות של הפרט ברמה הפסיכולוגית, וגם על היחסים המורכבים גם כך שבין אזרח למדינה.
בהתאם, לא מן הנמנע שה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מרבה להציץ הצידה אל אחיותיה הנערצות - ארצות הברית ומדינות אירופה, שמספקות פרספקטיבה להתנהלות ליברלית-דמוקרטית בכל מיני תחומים.
תמונת המצב בעולם משתנה כל הזמן
מתברר, שגם סיקור השוואתי פשוט לכאורה, שמבקש לברר כיצד מתנהלות מדינות אחרות עם מאגרים ביומטריים - הופך לנקודת ניגוח מסורבלת בין תומכי המאגר ומתנגדיו. "אנחנו ממש לא אור לגויים בהקשר של המאגר הביומטרי", אומר קמני, "המתנגדים למאגר לא מפסיקים לדבר על כך שישראל היא מקרה ייחודי, ועל כך שמדינות דמוקרטיות לא מחזיקות במאגרים ביומטריים, אבל זה פשוט לא נכון. בארצות הברית, למשל, למעלה מ-30 מדינות מחזיקות מאגרים ביומטריים של רשיונות נהיגה שניתנים לאזרחים שלהן. שם רשיון נהיגה נחשב לאמצעי זיהוי מרכזי מפני שאין תעודות זהות. אגב, שם לוקחים מכל אזרח עשר טביעות אצבע, ולא שתיים. גם במדינות אירופה יש מאגרים ביומטריים מסוגים שונים, ובחלק מהמדינות הם אפילו מנוהלים על ידי המשטרה, או משותפים עם רשויות אחרות".
עיון בדו"חות של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מציג תמונת מצב מורכבת יותר. השימוש בטכנולוגיה ביומטרית בעולם לובש צורות שונות בהיבט האזרחי, הפלילי והעסקי, ומדינות שונות מאמצות לעצמן סטנדרטים שונים בהקשר זה - החל מסוג המידע שנאסף, דרך אמצעי הזיהוי הספציפי וכלה בפוטנציאל האזרחי לסרב להצטרף למאגר. "בארצות הברית אין מאגר אזרחי לאומי כי זה נוגד את החוקה", מסביר אופק, "יש מאגרים פליליים, יש מאגרים לתיירים ולזרים, אבל אין מאגר אחד שמחייב את כלל האזרחים. גם באירופה אין חובת הצטרפות ברוב המקומות. לעומת זאת, במדינות כמו איראן, צפון קוריאה וסין, בהחלט יש מאגרים ביומטריים שמחייבים את כלל האזרחים. אליהן אנחנו רוצים להידמות?".
בריטניה והולנד זנחו פרויקטים דומים
לדברי אבי מרציאנו, דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שעבודתו עוסקת בפרויקט התיעוד הלאומי הישראלי, "קשה לדעת בוודאות האם המאגר הביומטרי הישראלי הוא ייחודי משום שמדובר בתחום שמתפתח במהירות, כך שבדיקות מקיפות שנערכו בשנה אחת יכולות להפוך לבלתי רלוונטיות בשנה שלאחר מכן. יכול להיות שמה שחשוב להדגיש אינה השאלה האם יש מדינות נוספות שמקימות מאגרים ביומטריים, אלא דווקא המגמה של מדינות 'מוערכות' כמו בריטניה והולנד, לסגת מיוזמות דומות שהחלו להתגבש אצלן. בשנת 2010 בריטניה ביטלה פרויקט כמעט זהה לשלנו, שהחל בשנת 2006, אחרי שהושקע בו המון כסף".
מה ההשלכות של קיום מאגר כזה?
"אפשר לדבר על סכנות הפריצה למאגר אבל זה נראה לי בנאלי. מספיק לומר שאין מנעול שהוא בלתי ניתן לפריצה. בכל זאת, אפשר היה לצפות מגון קמני, שפריצה לאזור כל כך שמור ומאובטח כמו זו שהתרחשה בלאומי קארד, תהפוך אותו, בתור מי שהיה בעבר אחראי האבטחה של החברה, לקצת יותר מסויג. בהיבט הפוליטי-חברתי, הקמה של מאגר ביומטרי מנדטורי היא בעייתית משום שהמאגר מסמל את חברת המעקב שמתגבשת לנו מול העיניים. זו לא יוזמת המעקב היחידה בישראל. יש המון יוזמות מדאיגות כמו חוק נתוני תקשורת, פרויקט עיר ללא אלימות או הרשומה הרפואית הלאומית, אבל המאגר הביומטרי נראה כמו חציית גבול, בעיקר בגלל התקדימיות שבו".
מרציאנו טוען כי פרט לסקירה העולמית השטחית, יש הכרח לבחון סוגיות נוספות ומשלימות: ראשית, האם ההצטרפות למאגר היא בגדר חובה אזרחית? שנית, האם מדובר במאגר לאומי קולקטיבי או במאגרים ייעודיים? ולבסוף, שאלת הגישה. "בישראל תהיה גישה כלשהי לרשויות הביטחון", מסביר מרציאנו, "היא לא חופשית או נטולת הגבלות, אבל זו נקודה משמעותית. בסופו של דבר, בישראל שלוש הנקודות הללו מצטלבות כדי ליצור מצב תקדימי ובעייתי: מאגר לאומי-ריכוזי שנגיש לרשויות הביטחון וההצטרפות אליו אינה נתונה לבחירה של האזרחים".
עדות לייחוד של המקרה הישראלי, אפשר לראות גם בעובדה שהשיח הציבורי בישראל סביב המאגר הביומטרי הוא הרבה פחות שטחי מהשיח על מעקב בעולם. "השיח בכללותו משקף תפיסה שלילית וביקורתית כלפי המאגר", אומר מרציאנו, "עד כמה הציבור היה קשוב לשיח הזה או התעניין בו? זו כבר שאלה אחרת. אני חושב שאחוזי ההיענות הנמוכים של הציבור אומרים הכל. בדו"ח החצי שנתי הראשון של הרשות לניהול המאגר הביומטרי, בערך 50% מכלל האנשים שהגיעו ללשכות כדי להוציא תעודת זהות או דרכון הצטרפו למאגר. בדו"חות הבאים נרשמה ירידה עקבית עד ל-31%. זה מפתיע מאוד בעיקר על רקע הקמפיין המסיבי שהרשות הריצה בפלטפורמות שונות – בערוצים מסחריים, ביוטיוב ואפילו בלשכות עצמן, שם האנשים שממתינים בתור הם קהל שבוי קלאסי. גון קמני ככל הנראה יגיד לך שהיעד שלהם היה 20% היענות ולכן 30% זו הצלחה מסחררת, אבל כמובן שזה רף נמוך שנקבע מראש על מנת לייצר הצלחה 'מפתיעה'. בקיצור, הציבור הצביע ברגליים".
