מישיבת עתניאל למצעד הגאווה: "הישיבה האירה לי פנים"

לפני כשנה בחר דניאל בוקובזה (23), תלמיד ישיבת ההסדר בעתניאל, לצאת מהארון ולשתף את הישיבה בנטיותיו המיניות. בשבועיים האחרונים צפה בסערה שסחפה את המדינה סביב השתלחויותיו של הרב לוינשטיין ורבנים נוספים בו ובחבריו – ואמש (יום ה') עודד את חבריו לצעוד במצעד הגאווה בירושלים.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 

קראו עוד בערוץ היהדות :  

• חתונה באולם הגירושין: באו לריב על מזונות - ויצאו נשואים
• "למען השם, תשתקו קצת": מכתב פתוח מדתי - לרבניו
  

לפני שאתם מתנפלים על הרבנים, תלמדו/ שני ששון

השבועיים האחרונים היו לא קלים עבורו, הגם שבוקובזה עצמו הוקף דווקא באווירה מכילה בישיבת עתניאל: "צריך לדעת שאחרי כל התבטאות כזאת, כמו בשבועיים האחרונים, אנשים פוגעים בעצמם. אנשים מגיעים למקומות רעים", הוא מדגיש. "והעובדה שאנשים דתיים השתתפו במצעד אתמול, הייתה הבעת עמדה".

"כילד ידעתי שנגעלים ומפחדים ממני"

בוקובזה הוא דוגמה למהפך התודעתי העצום שעברה הציונות הדתית בשנים האחרונות, ביחסה לקהילה הלהט"בית. הוא נולד וגדל במשפחה דתית-לאומית בשוהם, והא תוצר מובהק של החינוך הדתי. רק לפני כשנה, תוך כדי לימודיו בישיבת ההסדר בעתניאל, בחר לצאת מהארון. 

"על הנטייה שלי ידעתי בגיל ממש מוקדם, כבר כשהייתי בן 8", הוא מספר, "אבל את המילה הומו ידעתי להגיד על עצמי רק בגיל 11. זה היה קשה. ישראל לפני עשר שנים הייתה הרבה יותר הומופובית. לא ידעתי על זה הרבה, ולכל פיסת מידע הייתי מגיע בעיניים נוצצות.

"לא ידעתי מה זה אומר מבחינה הלכתית, מה זה אומר למשפחה שלי, ידעתי רק שאני חריג. שאני לא כמו כולם. שאני לא מסתדר עם הדת. לא הייתה לי שפה מפותחת כדי להבין את זה. הבנתי רק שנגעלים ממני ומפחדים ממני, ושאר כל מני דברים רעים".

בוקובזה, עבר כברת דרך ארוכה, שבסופה למד להכיל את האתגר הדתי שבזהותו המינית. "אני נמצא היום במקום מאוד בטוח בעצמי מבחינה דתית ורגשית. מה שקורה בציונות הדתית זה דבר מאוד פשוט. אנשים צריכים לדעת שהיהדות - ואף היהדות האורתודוכסית בישראל - זה לא מוסד אחד. היא מתחלקת לזרמים".

"יש גם רבנים אחרים"

את התבטאויות הרבנים ששיאן במכתב התמיכה ברב יגאל לוינשטיין, הוא מגדיר "קריאת כיוון ברורה של

זרם אחד בציונות הדתית שבוחר להיות הומופובי, בוחר להיות בעל דעות קדומות, בוחר להתעלם מעולם המחקר, ובוחר שלא להתייחס ברצינות מבחינה רבנית למצוקות שלנו כהומואים".

עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי זה איננו הקול היחיד: "יש גם רבנים אחרים", הוא מקפיד לציין. "בישיבה אף אחד לא קרא לי סוטה. אף אחד לא אמר לי שאני 'נכה', כמו שאמר הרב יעקב אריאל. זה לא 'בילד אין', זו בחירה של רבנים להתבטא בצורה אחת - כשרבנים אחרים בוחרים להתבטא בצורה אחרת, שבעיניי קרובה יותר למה שאני כאדם דתי מחפש בעולם".

איך קיבלו את זה בישיבה?

"יצאתי מהארון בישיבה בשנה שעברה. ברמה האנושית ההכלה הייתה מאוד טוטאלית. אף אחד לא חשב להעיף אותי מהישיבה, אף אחד לא חשב שאסור לי ללמוד בישיבה. היו אי-אלו חיכוכים וויכוחים לגבי כל מני דברים בסוגיה הזו, משום שאני מאמין בדברים מסוימים והם מאמינים בדברים אחרים. אבל ברמה האנושית, הישיבה האירה לי פנים והתייחסה אלי כאל אדם שראוי לשבת איתו בדיון, ולא לדבר עליו מרחוק".

האם לדעתך יש בקבלה וההכלה של הלהט"ב גם עניין דורי?

"אנשים בגיל של בצלאל סמוטריץ' יימנעו מלהגיד בפומבי דברים מטעמי פוליטקלי קורקט. הרב יעקב אריאל כן יגיד אותם, כי הוא מבוגר יותר. אבל מבחינת התודעה והאמונות? אני לא חושב שזה עניין של דור. את הילדים שלי לא הייתי רוצה שהרב לוינשטיין יחנך".

"אני חושב שהציבור הדתי הוא אוכלוסייה מדהימה, כי הם מתמודדים עם שינויים הכי מהר בחברה הישראלית. מגיע להם המון קרדיט על דרך מאוד ארוכה - בזמן מאוד קצר. בסופו של דבר, השאלה היא האם אני מתייחס לבני אדם ולמצוקותיהם בצורה אחראית כמו שהרבנים והתורה עשו מאז ומעולם, וכמו שהיהדות עשתה מאז ומעולם. האם כשעולה בעיה מתמודדים איתה, או שאני בוחר לקרוא לאנשים 'סוטים', להפוך אותם לדמונים ולהתעלם מהבעיה".

"אני מאמין שאנחנו נשמע יותר ויותר קולות אחראיים כי יש הבנה של הנזק. בני נוער להט"בי ודתי בפרט מתאבדים כי הם מרגישים שאין להם מקום בעולם. לכן היום יש מי ששוקלים מילים ומתמודדים בצורה רצינית".

הבעת עמדה מותרת, מול פוגענות אסורה

הרב רונן לוביץ', נשיא תנועת "נאמני תורה ועבודה", היה בין החלוצים בציונות הדתית שקרא להכלה בקהילה של להט"בים –

וכעת הוא מנסה להלך על חבל דק. מצד אחד, לחזור ולהזהיר מפני התבטאויות פוגעניות, ומנגד לאפשר חופש רבני להביע עמדות באופן ליברלי.

"בוודאי שלרבנים יש זכות להביע עמדה עמדה לגיטימית, אלא שצריך להביע את העמדות האלו בצורה זהירה ולא פוגענית. לא בכינויים כמו סוטים או חולים", הוא אומר. "אף אדם שגדל בבית מסורתי וכל שכן דתי, לא השתוקק להיות הומוסקסואל. ברירת המחדל היא לקיים זוגיות עם בני המין השני. לא מדובר כאן בבחירה, ולכן הכלה שלהם לא תגרום להרחבת התופעה", כפי שטוענים רבנים מסוימים. "זה לא זכייה בפיס, זה ההפך הגמור".

הרב לוביץ' מדגיש כי חובה להכיל את הלהט"בים בקהילה הדתית מכפל סיבות: "אנשים שמגלים נטייה חד-מינית נמצאים במצוקות אישיות וחברתיות קשות מאוד. אנחנו רואים ניסיונות אובדנות ומצוקות נפשיות. יש על זה נתונים. הסיבות נובעות מהדיסוננס עם החברה והמשפחה, וכל הקשיים המתלווים לכך. לפעמים מדובר בעניין של דיני נפשות, ממש כך. כששומעים צעירים ובני נוער שמזהים מישהו מכיתתם ומשתמשים כלפיו בכינויי גנאי והרחקות, זה מחולל נזק חמור שעלול לגבול בפיקוח נפש".

לדברי הרב לוביץ', חלה על החברה הדתית חובה דתית להכיל את הלהט"בים: "כשאני רציתי לפרסם את מאמרי בנושא לפני 20 שנה, כתבי עת לא רצו לקבל אותו וטענו שאין מושג כזה הומוסקסואלים דתיים. ובאמת לא היו: כל מי שגילה נטייה חד-מינית, יצא בו זמנית גם מארון הקודש.

"העובדה שיש היום הומוסקסואליים דתיים, היא בזכות הגישה שאם אתה חוטא בדבר אחד, זו לא סיבה

לזרוק את התורה כולה. יש פה אינטרס דתי להשאיר אנשים בתוך עולם של תורה ומצוות".

אז למה לא צעדת?

"אני מבין, מכיל, ורוצה שיתייחסו לאנשים כמו שהם שהם - אבל גאווה זה מושג שלא מקובל במחוזותינו. המצעד מקדם גם יחס של אדישות כלפי ערכי המשפחה הנורמטיביים. כמספר השיחות שאני נותן על חשיבות היחס הנאות להומוסקסואלים, כך אני נותן על חשיבות המשפחה ביהדות. הדגל של המצעד מקדם התייחסות לחיים הומוסקסואלים בצורה שוות ערך לחיי משפחה נורמטיביים, וזה משהו שאני לא שותף לו בשום אופן".