המשבר האמיתי בציונות הדתית: המכינות וצה"ל - כבר לא
בתוך "נאום הסוטים" פספסתם את האמירה המשמעותית - 37 דקות של ביקורת חסרת תקדים על צה"ל, מצד המכינה שנחשבת להכי לויאלית וממלכתית. אם משם יוצאת ביקורת, הפיקוד הבכיר צריך לדאוג. המכינות הקדם-צבאיות הן ספָּק הלוחמים הכי איכותיים ליחידות הקרביות ולפיקוד בצה"ל
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לרבים זו הייתה הפתעה. המכינה שלו הכי לויאלית וממלכתית, ומשם יצאה תורת הציות לפקודות בעת ההתנתקות. האיש נחשב למתון וממלכתי מאוד. לפני זמן-מה שוחחתי איתו ביחס לסוגיה ערכית ביטחונית. הופתעתי מעמדתו שהייתה קרובה יותר לעמדת הרמטכ"ל. הייתה בינינו מחלוקת, אבל ברור לי שעמדתו לא הייתה ניהיליסטית.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- לא רק חסידי גור: הסגפנות הליטאית
- חתונה באולם הגירושין: באו לריב על מזונות - ויצאו נשואים
- הפרוטוקולים של רבני ציון: כך תוקם מדינת ההלכה/ רוחמה וייס
אם משם וממנו יוצאת ביקורת, הפיקוד הבכיר צריך לדאוג. המכינות הקדם-צבאיות הן ספָּק הלוחמים הכי איכותיים ליחידות הקרביות ולפיקוד בצה"ל. בינתיים צריך אותם. כנראה שלא הולכים לקראת שלום עולמי.
על מה המחלוקת?
הרב לוינשטיין, סא"ל יגאל לוינשטיין, בעל עבר קרבי, הוא בן גילם של רבים מהמפקדים הבכירים, ומכיר את הצבא היטב. רבים ממפקדיו הם חבריו או חניכיו. הוא מג"ד טנקים ואחיו טייס קרב, שניהם בעלי תשובה שגדלו באילת, באותו תיכון חילוני שבו למד הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, ובו הייתה אימם, מורתם. השיח הבא בין שני בוגרי התיכון - הרמטכ"ל והרב - אולי משקף את הפער יותר מכל.
"מה השתנה פתאום בשנים האחרונות? על מה המתח?" שאל הרמטכ"ל בביקור שתועד לפני זמן מה, והרב לוינשטיין ענה: "הרי גדלנו בבתים חילוניים 'כשרים למהדרין', אבל התגייסנו לפני עשרות שנים לצה"ל בידיעה שיש אויב ושצריך לנצח אותו. משהו השתנה לרעה בצבא בשנים האחרונות".
לוינשטיין מדבר על "הבנת האחר" שהפכה גם להבנת האויב (הפלסטיני) והכלתו. את הביקורת שמעתי בשנים האחרונות ממפקדים אחרים בשטח, שיצאו בחריפות נגד ה-LIC - ניהול ה"קונפילקט בעצימות נמוכה". אין שאיפה להכריע את הטרור, אלא "להסתדר" עם האויב.
עם איזה סל כלים ומסרים יוצאים לקרב? האם עם דברי מח"ט "גבעתי" עופר וינטר, בטרם הקרב ברצועה, הקורא לחייליו "בשם ה' צבאות" שקידומו כמעט ונחסם בשל הדברים - או עם מסרים למפקדים ולחיילים בשטח שמחלישים את צדקת הדרך, ומטמיעים בהם תחושת אשמה וצורך להתנצל ולהצטדק.
מקדמי שינוי אידיאולוגי
אלה שלושת מסלולי השינוי האידיאולוגי שיוצרים את "הקצין המורכב והמכיל", במוטציה לא יעילה לקרב: א. ריבוי ממשקים עם צבאות מערביים שאליהם שולחים קצינים צעירים. שם מחנכים ומאדירים את תורת העצימות הנמוכה, אם כל חטאת.
ב. "אקדמיזציה" של הקצינים בחוגי אוניברסיטה שבשנים האחרונות הפכו למרכזי פעילות פוליטית נגד
ג. החינוך מחדש של חיל החינוך: הפרטת החינוך בצה״ל למכונים פרטיים עם אג׳נדה אנטי-מלחמתית. חינוך ל״ערכים״ הכוללים את ״מחיקת״ הזהות היהודית של חיילי צה״ל בשם האוניברסליות הליברלית הפוסט-מודרניסטית של השיח המערבי.
הורים לחיילים התלוננו על מפגשים שבהם מביאים את הנציג הפלסטיני ואת המתנחל, ובאמצע צה"ל - "כאילו הוא מהאו"ם". מפגשים שבהם הביאו הורים שכולים לנפגעי טרור וחיילים, ביחד עם הורים של "שאהידים" במסגרת הנרטיב "הצער של כולנו שווה". ולבסוף, בסדרות חינוך לומדים על טוהר הנשק והקוד האתי, על חשבון חינוך לאהבת הארץ ואמונה בצדקת הדרך.
חיל החינוך שראשיתו בידי הפטריוטים של מלחמת השחרור, עוסק היום בהטמעת ערכים אוניברסאליים. וכך מוצאים עצמם ראשי המכינות מתמודדים עם בוגרים שנכנסים לצבא חדורים רוח קרב, וחוזרים משם בחופשות עם ספקות, לאחר שעוברים יותר ויותר אינדוקטרינציה אינטנסיבית והפוכה כמעט - בסדרות החינוך. ספקות זה טוב לאקדמיה. עם ספקות לא הולכים לקרב. לשם צריך נחישות. עם תודעה כזו לא מנצחים.
את המהפכה השקטה והשלילית זיהו ראשי המכינות, שרבים בהם מפקדים קרביים ונטלו על עצמם בנוסף להכנת החייל לקראת השרות, גם לחנך למוטיבציה ורוח לחימה. מה שעשו פעם הפוליטרוקים של הפלמ"ח .
בעניין זה הם ימצאו תמיכה ושותפות גם עם מפקדים חילונים במילואים. הם לא רואים בכך מאבק דתי, אלא ערכי. אנשים כמו "פצי" - תא"ל אמציה חן, דן שיאון - מפקד טייסת בעברו, אל"מ שמוליק פז מסיירת רימון, אל"מ משה פלד - כולם חברי קיבוצים בעברם או בהווה, המדברים על כך בציבור בשנים האחרונות.
הם טוענים שצה"ל לא ניצח במערכות האחרונות מול האויב, ותולים זאת בחוסר הפקת לקחים מקצועית ,אבל גם ובעיקר בשל כל שתואר לעיל.
"הם מפחדים"
ביחד עם הרצון לראות את שילוב הדתיים בצבא, יש מגמה לראותם נטמעים בנרטיב ה"כללי", ולא עומדים על "קלה כבחמורה". במכינות מתארים מצב שבו אם הצעיר הדתי לא יבליט את דתיותו – הוא "בסדר". אבל אם יעמוד על שלו ועל זכותו למרחב דתי של שמירת מצוות כהלכתן, "מחנכי" צה"ל ידאגו "לחנך" אותו, ויש כבר שיטה. למשל, העמדה לדין או הדחה מקורסים פיקודיים של אלה שיוצאים משירת נשים, או מהצגות בלתי צנועות.
ככלל: בדרך לקורסי פיקוד, מי שלא הולך בתלם, יסומן ותיחסם התקדמותו. "מנגנוני טיהור" מראיינים את המועמדים לפני קורסים מתקדמים. במכינות מספרים חיילים בוגרים על פסיכולוגים ששואלים אם המועמד הדתי "שומר נגיעה", כדי למקם אותו אידיאולוגית ולסנן את קידומו.
סערת לוינשטיין רק בתחילתה
משרד הביטחון שהזמין את לוישטיין ל"בירור" לא קורא את "שדה הקרב". ללוינשטיין יש יותר תומכים בציונות הדתית מאלה שביקרו אותו שם, הגם שמתנגדיו זכו ליותר תקשורת. מספיק לשים לב לכמות הרבנים שגיבתה אותו בפומבי, לעומת כמות הרבנים שגינתה אותו. להערכתי, גם רוב בעלי הכיפות הקטנות וה"שקופות" תומכים בו.
"אני לא צריך לחבוש כיפה וציציות בחוץ כדי להעריך את המטען הענק שהוא בא עימו, מול עיתונאי במגזר שגדל שביקר אותו", אמר לי רס"ן דתי בשרות קבע. "כשאצטרך להתייעץ אלך אליו, ולא לעיתונאי".
התגובה הרדודה של אלוף אודי אדם, מנכ"ל משרד הביטחון, בסוף השבוע, כשהוא מזמין בפומבי את ראשי מכינת עלי לברור ומתכתב בכך עם ה"תקשורת", מעידה שהוא האיש הלא נכון לטפל במשבר האמון.
הוא הרי כבר עשה זאת בהתנתקות כשהיה ממפקדי הגירוש. הנזק שעשו הוא וחבריו טראומטי עד היום בחברה הישראלית ובצה"ל. אלוף גרשון הכהן מודה בכך, אלוף אדם המשיך לרוץ אל מלחמת לבנון השנייה שבה כשל - ועכשיו אל "הקרב" נגד מכינת עלי שהקריבה שם את מיטב לוחמיה.
ובכל זאת, מול אלוף אדם צריך להתנהל יותר באחריות ממה שהוא מגלה. באיפוק - אך בתקיפות אידיאולוגית. עם אורך רוח, אבל עם הבנה כמה חשובה המערכה.
- הכותב הוא סא"ל בדימוס וראש ארגון נפגעי הטרור "אלמגור"
לפנייה לכתב/ת 
