מסמך מכונן של שוויון אזרחי

הקמת וועדה, קובעת הקלישאה או האקסיומה, היא הדרך הבטוחה להוריד נושא מסדר היום. צריך לקוות, לשם שינוי אולי, שהמסקנות וההמלצות שבדו"ח "הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה" לא ייעלמו אל המקום אליו הגיעו אחרים. רמזים לאפשרות הזאת כבר נזרעו לפני כמה ימים כאשר הושמטו ממנה ההמלצות הנוגעות למשטרת ישראל.

עוד דעות ב-ynet:

מה היה אומר ז'בוטינסקי על הכנסת ה-20?

להיכן נעלמה משטרת ישראל?

הסיוע הביטחוני מארה"ב: ללמוד מניסיון העבר

מאותו הכפר

הרוח הרעה הנושבת בצה"ל

אם לוקחים בחשבון את העובדה שהאלימות המשטרתית כלפי צעירים ממוצא אתיופי, והמחאות שעוררה בקיץ שעבר, היו מניע מרכזי להקמת הוועדה, יש להשמטה זו משמעות מיוחדת וסיבה לדאגה. הקמת הוועדה ובעיקר השימוש מפורש במילה גזענות מסמנים אולי, ובאיחור, את נכונותם של מוסדות המדינה להישיר מבט אל המציאות ולהמיר את הניסיון לבודד את המקרים בהכרה שמדובר בבעיה מערכתית ושורשית. חשובה לא פחות העובדה, שבשונה מדו"חות אחרים לא עסקה הוועדה בניתוח של "קשיי קליטה", "פערים תרבותיים" ובפסבדו-אנתרופולוגיה של הקהילה האתיופית ובעיותיה, אלא בגזענות בחברה הישראלית ובמוסדות המדינה.

ההשוואה בין האירועים בפרגוסון או בבולטימור בארצות הברית (ותנועת ה black live matter) לישראל מעוררת התנגדות, אבל יש בה מן ההיגיון. אמנם, ההיסטוריה שונה ורמת האלימות שם גבוהה בהרבה מזו שכאן, אבל שם וכאן צבע עור מסמן ומגדיר פרקטיקות גזעניות של פרופיילינג אתני. עיכוב ובדיקה משטרתית, יחס נוקשה ובמקרים קיצונים גם אלימות משטרתית, הניעו את המחאות ואת התביעות ליחס הוגן ושווה. למרות שאירועים של אלימות המשטרתית עומדים במוקד, הבעיה איננה מתחילה או מסתיימת במשטרה ומצויה לעיתים דווקא ב"נקודות העיוורון" של מי שאינם סובלים מגזענות ובשל כך מתקשים לראות את התמונה הגדולה כמו שהיטיבו לשרטט המשתתפים יוצאי אתיופיה בוועדה. יחס מפלה במערכות החינוך, הפרדת יולדות במערכת הבריאות, אפליה תעסוקתית, עלבונות במרחב הציבורי ותוכניות טיפול המגדירות את יוצאי אתיופיה כנזקקים, תורמות כולן לסימון קבוצה, לפרופיילינג האתני (profiling) הנגזר ממנו ולפרקטיקות המפלות שנחשפות שוב ושוב.

הטיפול באפליה ובגזענות אינו יכול להסתפק בסדנאות להכרת ה"אחר" ושאר תרופות קלות ופופולאריות הנשלפות פעם אחר פעם כפתרון למה שמוגדר "פערים תרבותיים" ו"קשיים בהשתלבות". הצעירים יוצאי אתיופיה, אלה המעוכבים בידי שוטרים, נשלחים לתוכניות חינוך והכשרה בניגוד לרצונם או מופלים בשוק העבודה, נולדו וגדלו כאן ולא בכדי דחו כל ניסיון למסגר את הדיון ב"תרבות". הבדלים תרבותיים, גם אם יש כאלה, לאינם הבעיה והנגשה תרבותית גם אם מועילה לפעמים איננה הפתרון. הגזענות איננה נמצאת בתרבותם של האתיופים, אלא בתרבות של החברה הישראלית ומוסדותיה ושם גם צריך להיות הטיפול. את הבנת הגזענות והטיפול בה ניתן להקביל להטרדה המינית. לא דיון בקורבן ומאפייניו, אלא בתוקפן (גזען) ובמוסד המאפשר את התוקפנות (גזענות). וטיפול תואם: הסברה, הרתעה וענישה.

יוצאי אתיופיה אינם היחידים הסובלים מגזענות וההתמקדות בהם עלולה שלא במתכוון - לא רק לסמן אותם שוב כקבוצה מוחלשת, אלא גם להתעלם ממצוקתן של קבוצות אחרות, בעיקר כאלה המצויות מחוץ למחנה כמו הערבים אזרחי ישראל. אופטימיות מסוימת היה אפשר לשאוב מגילויי סולידאריות (או, אצילות) בדיוני הוועדה כאשר, מחד, נציגים אתיופים שהעירו שמן הראוי להרחיב את הדיון גם לקבוצות האחרות, ומאידך, אזרחים ערבים, נציגי משרדים ממשלתיים, שהביעו מחויבות מלאה לטיפול בגזענות כנגד האתיופים.

לפני למעלה מ-200 שנה נכתבו בהכרזת העצמאות האמריקנית המילים הבאות: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר". מילים אלה נכתבו בזמן שבו התקיימה עבדות, אפליה ונישול של קבוצות ילידיות ואתניות והדרה של נשים. אולם, עם הזמן, הפכה המחויבות הזו לכלי פוליטי רב עצמה בידי מי שביקשו להילחם על זכויותיהם, מאבק שעדיין לא הושלם. מסקנות הוועדה, בניגוד למגילה האמריקנית, מתייחסות דווקא לאחת הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית, אך לא היחידה. אם לא יהפכו מסקנותיה לאות מתה היא עשויה אולי להפוך למסמך מכונן של שוויון אזרחי.

פרופסור גיא בן-פורת, אוניברסיטת בן-גוריון. השתתף בדיוני הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה