מורה, השראה, רבי: איך נפרדים מהעץ הנדיב שלי, אנדרה היידו?
"מאוד שמחת לקבל את פרס ישראל. אחר כך, בבית, לחשת לי בהומור: כל החיים אני נמצא בסוג של מאבק מול הממסד, והנה מעניקים לי פרס. כמו חייל ותיק שמקבל צל"ש - לא על לחימה מצטיינת, אלא פשוט כי נשארתי בחיים. כזה היית, ה'רעבע מקוצק' שלנו. תמיד רגיש לאמת". במלאת שבוע ללכתו, אהרן רזאל נפרד מהמנטור שלו, פרופ' אנדרה היידו
אנדרה היקר,
רק הלכת, וכבר פנו אליי מכל כלי התקשורת. ביקשו שאכתוב עליך. ואני יכול לדמיין אותך אומר לי: זה תמיד כך, כשיש חדשות פתאום כולם מתעניינים בי, אבל לכתוב על יצירה חדשה שלי - זה פחות מעניין אותם.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
היית ה"רעבע מקוצק" שלנו. תמיד רגיש לאמת, תמיד קולט היכן יש זיוף. אינני מתיימר לתאר את קצה הקרחון של מה שהיית - אבל כמה נקודות עלו בי בימי השבעה שהחלו לפני שבוע.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הלכות אולימפיאדה/ גיל סלוביק
- הרב גזר: דונאלד טראמפ הוא הנשיא הבא של ארה"ב
- עיראק: קבר הנביא נחום בסכנת הרס
הגעתי אליך בן ארבע-עשרה. ילד חובש כיפה סרוגה שכותב מוסיקה. יונתן כבר למד אצלך שנה. מה שהקסים אותך זוהי יצירתיות. אני זוכר שהתרגזת פעם. זה קרה כאשר מישהו הקשיב ליצירה שכתב תלמיד שלך, ואמר: "זה יפה, אבל מושפע מהמלחין ההוא וקצת מההוא". "כך חונקים את היצירתיות של הילד!" טענת. "הילד מקבל מסר: מה כבר יש לך לחדש או להוסיף. אתה רק חוזר על משהו שכבר עשו". ואמרת לי: "כשאתה מאזין ליצירה, תחשוב: מה יש כאן שאף אחד לא כתב מעולם".
והאמונה הזו שהייתה לך בנו, התלמידים, הוציאה מאתנו כל כך הרבה. לעולם לא אשכח איך אתה היית מקשיב: רכון על הכיסא בעיניים עצומות, מתמסר לצלילים.
אמרת לנו: אל תפחדו מסתירות
היית השראה לכולנו בחיבור שבין עולם היהדות והמוסיקה. אמרתי לי באירוניה: "בין כל המלחינים באקדמיה, איש אינו מבין למה באמצע יום אני נעלם ומתפלל מנחה.מאידך גיסא, בבית הכנסת 'שיף שול' שבגבעת מרדכי לא כל כך מבינים את המוסיקה שלי. אל תפחדו מסתירות".
דרשת שיהיה במוסיקה אלמנט של סיכון, של אלתור, של דרך חדשה. והנה באתי אליך בתקופה מאוחרת יותר, וניגנתי בהתלהבות ניגון של קרליבך. לא התרגשת. אמרת: זה יפה, אך למה נשארת כל הזמן באותו הסולם? למה בפעם השנייה לא שינית את הליווי? למה לא הוספת משהו מעצמך?
יש אימרה חסידית המלווה אותי: "אם אתה מתפלל רק כי התפללת אתמול. אם אתה מאמין רק כי האמנת אתמול. בול עץ טוב ממך". וזה כלכך אתה. דרשת תמיד התחדשות וכנות.
תמיד רכון על ספר
מאוד שמחת כשקיבלת את פרס ישראל. אחר כך, בבית, לחשת לי בהומור: כל החיים אני נמצא בסוג של מאבק מול הממסד, והנה מעניקים לי פרס. כמו חייל ותיק שמקבל צל"ש - לא על לחימה מצטיינת, אלא פשוט כי נשארתי בחיים. לא נהרגתי בשום קרב.
גם בלימוד התורה הצטיינת. היית תלמיד חכם עצום ועמוק מיני ים. אני מגיע אליך, ואתה תמיד רכון על ספר, או עם חברותא. ואנחנו מנגנים ומדברים על מוסיקה קלאסית, ואחר כך יושבים ללמוד קצת רבי נחמן או רבי צדוק.
יש לי חבר שנוהג לשאול אותי שוב ושוב: איך זה להיות מוסיקאי ובעל משפחה, ואני פשוט נזכר בך; יושב בסלון עם עיפרון ודף - וכותב. ומדי פעם נכנס אחד מילדיך, ואתה עוצר לרגע מהכתיבה ומתייחס אליו בסבלנות.
לעתים רות, רעייתך המסורה, נכנסת ומקשיבה, ומוסיפה משהו. ובטבעיות אתה חוזר לכתיבה. "זו הדרך שלי ליצור", כך אמרת. הרי המוסיקה היא חלק מהחיים. וכה מדהימה הייתה הדרך שבה שילבת את חייך כמלחין וכמחנך, וגם כאבא מסור לששת בניך ורעייתך.
אנדרה היקר, נתת כל כך הרבה לכל כך הרבה. דברים שנטעת בנו עוד ימשיכו להצמיח בליבנו, בזכותך.
באהבה, אהרן
את הטקסט הזה כתבתי בהגיע מורי ורבי, אנדרה היידו, לגבורות, לפני ארבע שנים (בחודש כסלו, תשע"ב).
העץ הנדיב שלי
העץ הנדיב שלי
לימד אותי למחוק את הקירות
העץ הנדיב שלי
לימד אותי להקשיב אל הרוחות
העץ הנדיב שלי
לא מזדקן, אף שעזבתי מזמן את הקן
ועדיין מלמד אותי איך לתקן
העץ הנדיב שלי
רואה בעיינים עצומות,
מחבק באוזניו הפתוחות,
הופך את הדף בידיים אוהבות
כשאני יוצא ממנו אני רוצה להלחין את כל העולם
כשאני בא אליו אני תמיד מוקסם
הוא תמיד רכון על השולחן או מקשיב למישהו, אף פעם לא סתם
הוא גר ליד גן משחקים שגר בתוך נפשו
המדרגות שעולות אל ביתו ממשיכות ועולות אל תוך לבו
הוא איננו מלוה אותי לדלת ביתו כשאני עוזב, גם לא לשער וגם לא לסימטא
הוא יוצא איתי מביתו ופוסע במורד הגבעה עד התחנה בקצה הרחוב
אצלו ראיתי אהבה
העץ הנדיב שלי
נמצא איתי היכן שאני
העץ הנדיב שלי
רוצה שאהיה אמיתי
העץ הנדיב שלי
לא בא רק לבמות, אבל מגיע לפני כולם לכל החזרות. הוא מעוניין לשמוע את הטעויות
העץ הנדיב שלי
גילה לי שאני יודע לאלתר
הוא לימד אותי לעבור סולמות.
הוא לא אוהב שאני נשאר במקום
אם אטבע בבוץ, לא יהסס להתלכלך כדי להוציא אותי
הוא הקשיב לי קודם שידעתי לדבר
ואני הקשבתי לפני שהבנתי מה הוא אומר
וכך התחלתי משורר על כל הדברים
עליהם לא יכולתי לספר
הוא עשה לי סימן על המצח שאזכור שהעולם משוגע
אף אם יבואו ימים כשכולם יגידו שאני
