הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו
שלחנו את כתבתנו נירית צוק, אמא לשלושה ילדים, למשימה מאתגרת במיוחד: להתנתק מכל קבוצות הווטסאפ הקשורות לילדיה. ההתחלה הייתה חיובית אבל אז דברים התחילו להסתבך. אז כמה זמן נמשך הניסוי ומה הסיבה שהוא הסתיים מוקדם מהצפוי?
הרעיון לערוך ניסוי ולהתנתק מקבוצות הווטסאפ הגיע דווקא מהעורכת. אני, למרבה השמחה, קפצתי עליו בשתי ידיים. "מה אכפת לי לעזוב כמה קבוצות?", חשבתי. "גם ככה יש קבוצות שעד היום אני לא מבינה למה הכניסו אותי אליהן בכלל". מבט נוסף בהצעה הבהיר לי כי לא מדובר בקבוצות אקראיות, כאלו שאני בוחרת, אלא באלו שנוגעות לילדים, כגון: קבוצות בית הספר, חוגים, צופים, ועוד. בשלב הזה התחלתי להרגיש לחץ קל באזור החזה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"אני באמת מסוגלת לעזוב?", שאלתי את עצמי בעוד החרדה גוברת ומטפסת במעלה גרוני. "איך אדע מה קורה בבית הספר? הקטנצ'יק רק בכיתה א' והוא בעצמו עדיין לא מבין מה צריך לעשות. ומה עם החוגים? איך אדע מה קורה שם? ואם הילד יגיע לבית הספר בחולצה הלא נכונה? ואם אחד מהם יגיע ללא ציוד מתאים, ויינזף על ידי המורה? רק זה חסר לי, לילדה יש בגרויות השנה. וכל זה בגלל שאימא שלהם החליטה לערוך איזה ניסוי".
באותו רגע בדיוק החלו קבוצות הווטסאפ לטרטר. באחת מהן עבר מתכון לעוגה (לא ברור למה) ובשנייה נרשמה המלצה לחוג קליעת צמות (נו, באמת, מי ביקש?). בשלב הזה הנשימה שלי חזרה למקומה, ובאותה נשימה הודעתי לעורכת שאני הולכת על זה. וככה התחיל לו הניסוי של חיי.
אז מתי יוצאים מקבוצת ווטסאפ? האם כדאי, פשוט ככה, באמצע היום לקום ולעזוב? בעיה. אנשים עלולים לראות אותך עוזבת ולהיפגע. הם עלולים לחשוב שאת לא רוצה לבלות בחברתם או שאת חלילה סנובית, אחת כזאת שחושבת שיש לה את המידע ולא זקוקה להם. הם עלולים כל כך להיעלב שאחרי זה כשהם יראו אותך הם יגידו לך משהו או ישלחו אליך סמס פרטי עם שאלות קשות. בשלב הזה החלטתי שכנראה צריך לחתוך וזהו, אחרת זה פשוט לא יקרה. בלבי גמלה ההחלטה שבשעה 23:30, כשכל ההורים כבר מנומנמים, אני אצא מכל הקבוצות ואף אחד לא ישים לב. וככה בדיוק עשיתי ואכן אף אחד באמת לא שם לב.
למחרת בבוקר הרגשתי שאני עצבנית. ממש במתח. פתאום קלטתי שהלחץ הזה נובע מהשקט הלא מוכר שהגיע מהנייד שלי. הייתה לי תחושה כאילו התנתקתי מהעולם ואני חיה בבועה משל עצמי. הייתי בטוחה שאני מפסידה המון דברים חשובים. הייתי בטוחה שהילדים יחזרו בצהרים בתגובות נזעמות על המעשה הלא חברתי של אימא שלהם ויספרו לי שקרה להם משהו נורא. אבל להפתעתי שום דבר כזה לא קרה.
.jpg "( )")
אסיפת הורים פוספסה
הזאטוט חזר והסביר שאין שיעורים ושמערכת השעות נמצאת במייל שהמורה שלחה. המתבגר הגיע עם טופס המיועד לחתימה לחיסון, והגדולה העבירה לי בעל פה דיווח מפורט שכלל תאריכים ומפגשי הורים. הכל עבד מצוין ואני נשמתי לרווחה. בשלב הזה אפילו התחלתי להינות מהשקט. שעות הצהריים עברו ללא טרטורים מהקבוצות, ושעות הערב היו כל כך רגועות עד שהרגשתי ממש כאילו חזרתי לשנות ה-80. וכך בילינו ערב ביתי שכלל חביתות, סלט ושיחה עם ילדיי. הרגשתי כמו פרסומת לארץ ישראל הישנה והטובה, רק היה חסר שברקע אשמיע שירים של אריק איינשטיין.
למחרת בבוקר קיבלתי ווטסאפ מאמא של אחד הילדים: "את שולחת אותו לחיסון?", היא שאלה, ואני לא הבנתי מה הבעיה, אבל אז הסתבר שבקבוצת הווטסאפ הכיתתית של המתבגר התנהל דיון סוער בקשר לחיסון הפפילומה, ועלתה השאלה: עד כמה, אם בכלל, החיסון רלוונטי עבור בנים. בשלב הזה הבנתי שהפסדתי מידע חשוב. לאור הממצאים החלטתי שאולי באמת עדיף לחכות. אולם אז נזכרתי שכבר שלחתי את המתבגר עם אישור חתום ופנקס חיסונים, ומה עושים עכשיו?
אולי יעניין אותך גם:
- מה הורים לא מבינים על הילדים שלהם
- מחמיאים לילדים? יש משהו יותר חשוב
- "קודם כל אני אמא, אחר כך כל השאר"
בצהרים, כשהמתבגר חזר הביתה, פתחתי לו את הדלת והתנפלתי עליו בשאלות: "עשית את החיסון? עשית? חיסנו אותך?", הוא הסתכל עלי במבט מזועזע, כזה ששמור למשוגעות ולאימהות למתבגרים, ואמר: "זה רק בעוד כמה שבועות, מה יש לך?". הסברתי לו שהיה דיון בקבוצת ווטסאפ. "בסדר", הוא משך כתפיים, "אבל מה הקטע עם קבוצת הווטסאפ? אגב, גם פספסת אסיפת הורים, שכחתי להגיד לך".
נכון, פתאום קלטתי שקיבלתי מייל מביה"ס, ורשמתי לעצמי את אסיפת ההורים באיזה מקום אבל ללא תזכורת שיש בדרך כלל בקבוצה (בדיוק התזכורות שבגללן אני תמיד שוקלת לצאת מהקבוצה), שכחתי לגמרי מהעניין. אז נכון שעברו רק שלושה ימים מאז שהתחלתי את הניסוי, חשבתי, אבל אולי כדאי לבקש שיכניסו אותי לקבוצת הווטסאפ בחזרה?!
הילד מיואש
ביום הרביעי שוב מצאתי את עצמי נאלצת להתנצל מול המתבגר. "את באה?", הוא שאל אותי פתאום. "לאן חמוד?", שאלתי, ולתומי חשבתי שאולי סוף סוף החפירות שלי בנושא חשיבות זמן איכות נשאו פרי, והוא רוצה שנבלה יחד. אבל אז הסתבר שמדובר במשהו אחר לגמרי. הסתבר שבקבוצת הפול של האימהות, שיצאתי ממנה, נקבע שזה התור שלי להסיע לחוג. "עכשיו?", שאלתי אותו, "אתה בטוח שהחוג בשעה 19:00 ושאני מסיעה?".
המתבגר הסתכל עלי בייאוש מוחלט. "תגידי, גם את הקבוצה הזאת עזבת?", הוא שאל, "אמרנו שאנחנו מנסים חוג חדש, והיום את מסיעה", ואז הוסיף: "יו, אמא, אם אני הייתי מתנהג כמו שאת מתנהגת השבוע - שוכח להביא דברים, לא מגיע לפגישות וכל מיני כאלה, היית הורגת אותי!". בתגובה פולנית מצטיינת עיקמתי את פרצופי, ונאנחתי. "מה אני אגיד לו? הילד צודק!".
רגע השבירה
היה זה היום החמישי של הניסוי שבו נשברתי לבסוף, וביקשתי שיחזירו אותי לכל הקבוצות. המצחיק (או העצוב הוא) הוא שהסיבה לכך הייתה אירוע שלא חשבתי עליו בכלל. משהו שלא היה קשור לכאורה לכלום. ביום החמישי קיבלתי טלפון בהול מבית הספר, ובו הודיעו לי שהקטנציק קיבל מכה ופתח את הראש. מבוהלת לגמרי הגעתי לבית הספר, ומצאתי את הילד ממרר בבכי. הסתבר שבהפסקה, בעוד הוא משחק עם ילד מהכיתה, הוא מעד והטיח את ראשו בקיר. "רק רציתי שיהיה לי חבר חדש", הוא אמר שוב ושוב, וזה היה מה ששבר לי את הלב.
בשלב הזה החלטתי שנגמרו התירוצים. אני חייבת לחזור לקבוצות הווטסאפ. ובאופן מפתיע, בניגוד למה שחשבתי כשהתחלתי את הניסוי, ההחלטה הזאת לא הייתה קשורה לקבלת מידע בכל הנוגע ללימודים, וגם לא כדי לשמוע על חוגים חדשים. רציתי לחזור לקבוצות רק כדי להרגיש שייכת, להרגיש חלק מקבוצה שלמה, ולדעת שהכל יהיה בסדר.
היום, לאחר שהניסוי הסתיים, אני יכולה לומר שלמדתי דבר חשוב. אין ספק שאפשר לחיות גם ללא קבוצות הווטסאפ, ויש דרכים אחרות להשיג מידע ולהצליח להיות מעודכנים בחיי הילדים. אולם, יחד עם זאת, יש בקבוצות האלו דבר נוסף. למרות הקשקשת, הויכוחים והמידע העודף יש בהן גם ובעיקר תחושת אחידות ושייכות, כזאת שאומרת: אנחנו פה למען ילדינו. וזה מה שחשוב.
הכותבת היא מייסדת ומנכלית פורטל ההורות עשר פלוס
איך נראה הווטסאפ הכיתתי? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
