מחתרת הנוער המושתקת: "בגלל שהיינו יהודים, התעלמו מאיתנו"
כאלף צעירים יהודים הצילו עשרות-אלפים מיהודי הונגריה באמצעות מפעל זיופים והברחות, שכונה "מחתרת תנועות הנוער הציוני". דוד גור, השורד האחרון מהמחתרת, חושף את סיפורם המדהים - ויובל אלפן, בנו של מנהיג המחתרת, מאשים בהשתקה מכוונת: "אם הוא היה לא-יהודי, הוא היה מוכר כחסיד אומות עולם"
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פעלה בתוככי הונגריה הכבושה מחתרת של מאות צעירים יהודים, חברי תנועת הנוער, שהחליטו לא לברוח אלא להישאר ולהציל אחרים. הסיפור המדהים הזה של מפעל הצלה מאורגן של נערים ונערות, שהצעיר ביניהם בן 16 והמבוגר בן 25 - לא זכה לשום הנצחה משמעותית, ויש האומרים כי הושכח והוזנח במכוון, אף שדרכו ניצלו חייהם של עשרות-אלפי יהודים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
<< כל מה שרציתם לדעת על חג סוכות - היכנסו >>
אחרון לוחמי המחתרת ההיא ובני הדור השני החליטו לשבור שתיקה, והם יוצאים למאבק על הזיכרון בניסיון להעביר את הסיפור ההיסטורי המדהים הזה לציבור הרחב, ובמיוחד לבני הנוער. בין היתר, יישמעו סיפוריהם המרתקים מחר (יום ד') במסגרת "פסטיבל מספרי הסיפורים" בסוכות.
קראו עוד בערוץ היהדות :
סיפורה ההיסטורי "הרשמי" של יהדות הונגריה בשואה, כולל בעיקר את הנתון המזעזע על השמדתם המהירה של מעל חצי מיליון בני אדם בתוך שלושה חודשים בלבד. "זה קרה כשהכול כבר היה ידוע", אומר ביובש דוד גור, השורד האחרון מהמחתרת. "המאבק שלנו, התרחש בשלב הסופי והאחרון של המלחמה, כשכל העולם - כולל היישוב היהודי - כבר ידע את הפרטים המלאים על ההשמדה שמתבצעת באירופה, ומה מצפה ליהודים שם. האנגלים היו באיטליה, הרוסים כבר ישבו על הקרפטים, נפתחה החזית בנורמנדי, כולם ידעו, ולא מנעו".
"מחתרת המתבגרים"
"מחתרת תנועות הנוער הציוני" היא למעשה רעיון מבריק שהגו התנועות הציוניות בהונגריה, במטרה מוּדעת להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הגורל האכזרי המצפה להם באושוויץ. "כאלף צעירים היו שותפים לפעילות המחתרת", אומר גור. "אנחנו יודעים רק על 431 מהם בשמם. כלומר אלו לא אגדות, אלא בני אדם שחיו ופעלו והצילו.
"כבר בסתיו 1943 הבינו בתנועות הנוער מה צפוי ליהודים כשייכנסו הנאצים להונגריה. פליטים שקפצו מהרכבות לאושוויץ באו להזהיר, אבל יהודי הונגריה העדיפו ברובם להתעלם. בנות הברית כבר היו על אדמת אירופה. הם האמינו שתוך חודשים ספורים הכל ייגמר. זה באמת נגמר, אבל חודשים ספורים מאוחר מדי".
בהנהגת תנועות הנוער הוחלט להתארגן מראש. "השפעות המלחמה כבר הורגשו", כך גור. "היו גירושים של יהודים לאוקראינה, גיוס לעבודות כפייה. לקחו את הבנים לחזית הרוסית כמגלי מוקשים, בשר תותחים. שלא במפתיע, רובם נספו. במחתרת הכינו תוכנית לנותרים. ללא יכולת להסתייע באיש הם חילקו תפקידים: מי אוסף נשק? מי ישיג מזון? אבל הכי חשוב: מי יעלים אותם כיהודים, וימציא להם זהות חדשה כ'ארים'? הזיוף היה הנשק שלנו, ממש כמו הקלצ'ניקוב לפרטיזן".
"כשהגרמנים פלשו להונגריה, היו הממשל ההונגרי וההנהגה היהודית משותקים. ממש קפואים מההפתעה. באותו היום ירדו כל האנשים שעזרנו להם, למחתרת. הם עזבו את הבתים שבהם גרו כיהודים, והפציעו במקום חדש בבודפשט, בשכונה חדשה, כ'ארים'".
הזייפן
סיפורו של דוד גור משאיר את המאזין פעור פה, ולא ברור כיצד נחבא אל בין דפי ההיסטוריה עד היום. הוא נולד בעיר שדה קטנה בדרום-מזרח הונגריה, שבה יהודים בודדים בלבד. את לימודיו עשה בבתי ספר כלליים, ובגימנסיה היה היהודי-הזכר היחיד בכיתה, לצד שתי בנות.
הוא מתאר גל אנטישמיות, "אבל החזקתי מעמד כי הייתי המתעמל המצטיין של הכיתה", הוא אומר. "ב-39', כשהחלו החוקים נגד היהודים, הייתי בן 15 והיה לי ברור שאני לא נשאר בהונגריה, אלא עולה לארץ ישראל".
אלא שהתוכניות נאלצו לחכות. בשנת 1943, כשהיטלר כבר עמוק באירופה אך עדיין לא בהונגריה, גור בן ה-17 פונה לבודפשט, "ללמוד מקצוע שיהיה מבוקש בפלשתינה, אז למדתי עבודות בניין. בבודפשט חיפשתי יהודים אחרים, משום שהתנועה הציונית הייתה מחוץ לחוק שם. אני זוכר שהלכתי לאחד המוסדות היהודיים ושאלתי איפה יש פה צעירים שמתאספים לפעמים. אישה אחת אמרה לי: חכה בחדר השני. הם תכף באים. השאר - היסטוריה".
איך הגעת להיות "זייפן"?
"לא היו לי כישורים מיוחדים בתחום. למדתי שרטוט טכני, אז הם הניחו שמי שיודע לשרטט יודע גם לצייר. הכל היה בעבודת יד. כך הפכתי לחלק ממפעל אדיר מֵמדים. התחלנו בלזייף מסמכים לעצמנו, כדי שנוכל לפעול ולנוע. אחר כך הנפקנו תעודות ריקות עבור שליחים של המחתרת שיצאו לערי השדה, לחלק אותם למי שרוצה לברוח.
"בשלב הבא השתמשנו במסמכים המזויפים כדי להעביר בני נוער וילדים לרומניה, לכיוון הים השחור. לא היה לנו לוח זמנים מסודר, אבל ידענו שיש משם אוניות שמגיעות לארץ ישראל. כך הברחנו 15 אלף בני נוער, מלבד המשפחות שעזבו בעזרת המסמכים המזויפים. המחתרת הקימה גם בתי ילדים סודיים: 55 בתים כאלה הוקמו בכל בודפשט, ודרכם הצליחו להציל 6,000 ילדים ואנשי צוות שטיפלו בהם".
הבריחה מהמתקן שבו נספתה חנה סנש
המחתרת, לדברי גור, פעלה באופן שבו אף אחד מהתאים לא ידע על האחרים, על מנת למנוע אפשרות של גילוי במקרה של תפיסות, שהלכו והפכו לתכופות יותר. "בנובמבר כבר היה קשה להסתובב בבודפשט. השלטון הפשיסטי פינה את מבני הממשלה מהעיר, וכל הגברים מגיל 18 ומעלה היו צריכים סיבה טובה להימצא בעיר ולא להישלח לחזית. אנחנו עבדנו בבית המלאכה כמו משוגעים מבוקר ועד ערב. בבוקר היה מגיע איש המחתרת עם השמות שצריך, ובערב היה בא לקבל אותם. יום אחד הוא לא בא, והבנו שהוא נתפס".
"הצלחנו להימלט מהמקום, אך כשהתמקמנו מחדש במשרד ריק, מישהו הלשין. תפסו אותנו לא מוכנים, הנשק לא היה עלינו. לקחו אותנו למפקדה של השלטון הפשיסטי לחקירה בעינויים. כל הלילה היכו אותנו באכזריות בידיים, בכיסאות במה לא, בצורה קשה ביותר. במהלך אותו לילה נורא מת אחד החברים. המזוודות בעצם הצילו אותנו. במקום לקבל כדור בראש, התחילו לשאול אותנו שאלות. הם ידעו מה זו ציונות. זה היה אחרי ההוצאה להורג של חנה סנש באותו המִתקן".
החוקרים ביקשו להוציא מהצעירים לאיזו תנועה הם משתייכים, אלא שהרוסים הלכו וקרבו - והחוקרים נמלטו. "חברינו במחתרת הצליחו לארגן למחרת מבצע חילוץ. מישהו הגיע עם רשימה שלנו 'להוצאה להורג'. ככה יצאנו 17 איש. חזרנו והוצאנו במִרמה את שאר היהודים שהיו שם, ושידענו כבר את שמותיהם. סך הכל יצאו 120 איש, הבריחה הכי גדולה מבית הסוהר הכי אימתני בהונגריה".
"בחרו למות עבור החיים"
את הסיפורים המדהימים האלה שמע יובל אלפן, בנו של מנהיג המחתרת, משה אלפנט - ובכינויו, 'הפיל' - רק בגיל מבוגר. "אבא לא סיפר דבר. זה אחד הדברים ההזויים ביותר. הם הגיעו לארץ אחרי שהצילו עשרות-אלפי יהודים. הוא סיפר למאיר יערי, מנהיג מפ"ם בזמנו, את הסיפור. יערי ענה: 'מה עשיתם? זייפתם תעודות? למה לא תפסתם בנשק?' אחרי התגובה הזו, הוא לא העלה את זה שוב".
"אבא שלי מופיע ב'יד ושם' כעדות", אלפן מוסיף. "יודעים שם שאבא שלי היה מנהיג של ארגון שהציל אלפי אנשים בשואה, אבל זה מעולם לא הובלט בשום צורה. למה? כי זה יהודי שהציל יהודי אחר. אם הוא היה לא-יהודי, הוא היה מקבל מדליה ועץ. אבל יהודי? זה כאילו מובן מאליו. אבל שום דבר במה שהם עשו לא היה מובן מאליו", הוא אומר בכאב.
"זו קבוצה של צעירים שבחרו במודע לא לנהל מלחמה הירואית, אבל להציל יהודים בכל מחיר ובכל דרך. הם בחרו בקידוש החיים ולא בקידוש ה', ולכן הם הפכו ללא ראויים להתייחסות הולמת ולהנצחת המפעל האדיר והיחיד במינו שהקימו".
"כאיש הקומנדו הימי שהשתתף בלא מעט מבצעים מורכבים וקשים על אדמת אויב, ידעתי תמיד שאני לא לבד, שמאחורי יש צבא ויש מדינה שיעשו הכל כדי לדאוג לי. אבל הם? אלה אנשים שידעו שהדבר היחיד שמחכה להם בסופו של דבר, זה כדור בראש. אצל רובם זה גם הסתיים כך, ובכל זאת הם בחרו להישאר ולהציל אחרים - ולא לברוח ולהציל את עצמם".
אנשים (כולל אני) לא שמעו מעולם על מבצע ההנצחה הגדול הזה. איך זה?
"זה נכון. אני מספר את הסיפור שלנו, וכולם המומים. מורות להיסטוריה יושבות בפה פעור. זה בדיוק אחד הדברים ההזויים שהיום, כשאני כבר בן 65, מנסה לשנות. יש ספרים על זה, יש את כל המידע, מה שחסר זה הנגשתו לציבור.
"אבא שלי לא צריך את המדליה, גם לא אחרים. הם אמרו שעדיף יהיה להציל עוד יהודי אחד מאשר שיקראו על שמם קיבוץ. ואז הם הגיעו לכאן, והמשיכו לבנות.
"זה בלתי מתקבל על הדעת שפעילות המאורגנת הגדולה ביותר להצלת יהודים בשואה, פשוט לא תהיה קיימת בתודעה הציבורית. יש אי הבלטה מכוונת. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמלבד יודעי ח"ן העוסקים בתחום, איש לא שמע ואיש לא ידע. אני רוצה שידעו! אני רוצה שבני הנוער שלנו ידעו מה עשו בחורים ובחורות בגילם בתקופה הכי חשוכה בהיסטוריה".
- פסטיבל מספרי סיפורים ה-23 ייערך בחול המועד סוכות, 13-23 לאוקטובר. סיפורה של המחתרת היהודית יסופר מחר (יום ד') בשעה 18:00 בתיאטרון גבעתיים.
 |
