"המפגש": הרגש בא לפני השכל
בסרטו החדש שמבוסס על סיפור קצר, פונה דניס וילנב למחוזות המדע הבדיוני מעביר את הסיפור המורכב בצורה עמומה וחווייתית. המפגש עם החייזרים, שבבסיסו עומדת שאלת הלשון האנושית, מציג שאלות מסובכות באופן יצירתי - בניגוד לרוב הסרטים בז'אנר. אך הגישה המקורית הזו גם הופכת אותו ליצירה מעט מפוספסת
היו לא מעט סיבות לצפות לסרטו החדש של הבימאי הקוויבקי דניס וילנב. בשלושת השנים שחלפו מאז עבר להוליווד הוא התבלט כבעל יכולת ותעוזה החסרים כל כך בתעשייה. הוא יצר שניים מהמותחנים הטובים של השנים האחרונות ("אסירים", "סיקריו") ובשניהם תמרן במיומנות בטריטוריות של אמביוולנטיות מוסרית. מנגד, הוא לא נרתע מקולנוע בעל ממד חריג ולא מסחרי כפי שעשה במותחן הפסיכולוגי-סוריאליסטי "אויב" עם ג'ייק ג'ילנהול.
ב"המפגש" וילנב עובר לז'אנר המד"ב, וכך גם יהיה בסרטו הבא. בשני הפרוייקטים הוא מכוון מאוד גבוה, למקום שבו חובבי הז'אנר לא יהיו סלחנים למעידות. סרטו הנוכחי "המפגש" ("Arrival") מבוסס על סיפור המד"ב הקצר של טוד צ'יאנג "סיפור חייך" (1998), הנחשב לאחת מפסגות הז'אנר ואף זכה בפרס ה"נבולה" החשוב.
בימים אלו וילנב מצלם את "בלייד ראנר 2049" המשך לסרטו של רידלי סקוט מ- 1982, אחת היצירות המכוננות של הז'אנר שהשפעותיה ניכרות בכמעט כל סרט מד"ב שנעשה מאז. העיבוד הנוכחי יכול להיבחן כניסוי כלים לקראת השנה הבאה: מהי יכולתו של וילנב לתרגם את הרעיונות הפילוסופיים של המד"ב לחוויה החושית אותה מציע המדיום הקולנועי?
"סיפור חייך" רחוק מלהיות בחירה מובנת מאליה כמקור לעיבוד קולנועי. הסיפור של צ'יאנג עוסק בניסיון של ד"ר לבלשנות ומומחית לתרגום בשם לואיז בנקס (איימי אדאמס) להבין את שפתו של גזע חייזרי המבצע מפגש ראשון עם האנושות. המפגש בין בני האדם וגזעים חייזרים מהווה אטרקציה פופולארית בז'אנר, אך צ'יאנג הציע טיפול שכלתני ומקורי בסיטואציה זו.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
הקושי הראשון טמון באופיו הצנוע של הסיפור שאינו מזמין פירוטכניקה ודימויים המזינים את הצורות הפופולאריות והנחותות של המדע הבדיוני הקולנועי – סרטי פלישה בנוסח "היום השלישי" של רולנד אמריך, או אורגיות ההרס שזורעת טכנולוגיה חייזרית בסרטי "הרובוטריקים" של מייקל ביי. למעשה הסיטואציה של "המפגש" היא צנועה אף מזו שהייתה ב "מגע" הספר של קארל סייגן, והעיבוד הקולנועי מ-1997 של רוברט זמקיס.
וילנב מרחיב את המסגרת הוויזואלית של הסיפור. התקשורת עם החייזרים אינה מבוצעת דרך מתווך טכנולוגי דמוית מסך שנוחת על אדמת כדור הארץ. ב"המפגש" מופיעים ברחבי כדור הארץ תריסר אובייקטים מאורכים בגודל של הר קטן, כשהם מרחפים בדממה מוחלטת מטרים ספורים מעל גובה הקרקע. בחירה שנראית כמו החלטה מודעת לעשות 180 מעלות מכמעט כל ספקטקל של הופעה חייזרית קודמת בקולנוע.
ד"ר בנקס מגויסת ע"י קולונל וובר (פורסט וויטקר) למשימה רבת החשיבות של ניסיון הפענוח של כוונותיהם. דברים דומים מתרחשים (גם אם הם לא מוצגים בסרט) גם בארצות האחרות בהן הופיעו עצמים אלו ובראשם רוסיה וסין. ד"ר בנקס מצורפת לאסטרופיזיקאי איאן דונלי (ג'רמי רנר) והם נכנסים בראש צוות מצומצם מאוד לסדרה של מפגשים המתנהלים בתוך המבנים החייזרים.
המבנים עצמם מעוצבים באופן מינימליסטי, שלא לומר נזירי. במרכזם יש מחיצה שמצידה השני יופיעו החייזרים "הפטפודים" בעלי שבע רגלים/זרועות. בעוד בסיפור של צי'אנג הם נראים באופן ברור, והמגע איתם מתפתח באופן משמעותי מבחינת יכולת התקשורת, ב"המפגש" הם נראים רק במרומז, מבעד למסך השקוף למחצה, בדרך שקצת מזכירה את השיטה בה השתמש פרנק דרבונט להצגת המפלצות בסרט האימה (המבוסס על הנובלה של סטיבן קינג) "הערפל" (2007).
רק ששם הערפל, והגילוי המרומז של המפלצתי, היו במהות הסיפור. כאן, כך נדמה, זו תוצאה של עבודה לא לגמרי מספקת ב-CGI והיבט נוסף של הרידוד הקיים בסרט לתכניו האינטלקטואלים של המקור.
ב "סיפור חייך" קיים יחס הפוך בין צניעותם של הדימויים המתוארים בו ושאפתנותו הרעיונית – זו שקשה כל כך לתת לה גילום הולם במדיום וויזואלי. הסיפור עוסק בשפה – היתכנותה כאמצעי תקשורת בין דוברים בעלי שונות מהותית, הקשר שלה לתפיסת הזמן ולמימד הסיבתיות והתכליתיות הכרוך בו, ושאלת החופש של האדם מול אלו. רעיונות מורכבים שעולים בהתייחסות למושגים לשונים כמו סוגי סימנים, מבנים לשונים, תחביר "דו מימדי" וכך הלאה. חומרים מרתקים, אך כאלו שניתן להגדירם כ"אנטי-קולנועיים".
המימדים הללו מצויים גם בסרט, אך בגלל האופן הלא מפותח של האינטראקציה עם החייזרים ושל הדיון אודות הסוגיות האינטלקטואליות שעולות מכך, הסרט נע למחוזות של החוויה המיסטית המהווה, לא אחת, תרגום למדיום חושי של המימד הפילוסופי. הצד השני והמשלים (הנעדר כמעט לחלוטין מהסיפור של צ'יאנג) הוא פוטנציאל העימות האנושי-חייזרי. נדמה כי בחירה זו נובעת מהניסיון להפוך את הרעיונות המופשטים שעולים בעקבות המפגש לסיטואציה דרמטית קונקרטית. עם זאת, ההצלחה בכך היא חלקית.
אני נמנע מלחשוף את המתרחש בעלילה, אבל יש לציין כי המפגש של ד"ר בנקס עם החייזרים, ובעיקר עם המבנים הלשוניים שלהם, משפיע באופן עמוק על תפיסת הזמן שלה. הסרט שואף לבטא במבנה הנרטיבי שלו שונות זו. זה קצת מזכיר את עיבוד הקולנועי של ג'ורג' רוי היל מ-1972 לספרו של קורט וונגוט "בית מטבחיים 5" (1969) - יצירה שגם בה המפגש של הגיבור בילי פילגרם עם החייזרים הטרלפאמדוריים מוליד תפיסה חדשה של הזמן.
יחד עם זאת, המקום אליו הסרט נע (ומבחינה רגשית יש לו הד גם ב"סיפור חייך"), קשור ליחסים בין ד"ר בנקס והבת שלה ומזכיר את "שמש נצחית בראש צלול" (2004) באופן בו הוא מכיל ממד של השלמה הרגשית, או לפחות ההבנה של מחזור החיים האנושי מפרספקטיבה חדשה של הזמן.
חרף כל הכישרון הניכר בו, הסרט נותר מפוספס בגלל ההמרה (המאוד מובנת) של הדיון האינטלקטואלי במקור הספרותי בעמימות. יש להניח כי הסרט יבלבל לא מעט צופים, ואלו שיצאו ממנו בעודם חושבים על הרעיונות שהיו בו עלולים להתרשם כי הם לא עמוקים במידה מספקת. חרף מגרעות אלו זוהי דוגמא נדירה, מבורכת ומאוד מוצדקת לצפייה בסרט הפועל בתוך שז'אנר שרבים מסרטיו מסתפקים בעצלות מחשבה ובשבלוניות וויזואלית רעשנית.
"המפגש" (ארצות הברית) - במאי: דני וילנב. שחקנים ראשיים: איימי אדמס, ג'רמי רנר, פורסט וויטקר, מייקל סטולברג. אורך הסרט: 116 דקות.
