"ברור שהשואה קרתה, מי חושב להכחיש"
השחקנים הבריטים טום ווילקינסון וטימותי ספאל מופיעים בדרמה "הכחשה" כיריבים בבית המשפט הדן בתביעת מכחיש השואה דיוויד אירווינג. בראיון ל-ynet הם מספרים על הקושי בגילום אדם שעיוות את ההיסטוריה, ומדברים גם על הרשתות החברתיות: "ימי האמת עברו, עכשיו אלו הדעות שקובעות"
לאורך חלקים רבים בדרמה המשפטית "הכחשה", מוצאים עצמם טום ווילקינסון וטימותי ספאל - שניים מגדולי השחקנים הבריטים העובדים כיום - משני צדי המתרס. הם ניצבים שם בחליפות מהוגנות ומשחזרים את הדיונים בתביעת הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד פרופ' דבורה ליפשטד - שהאשימה בפברוק ההיסטוריה. ווילקינסון מגלם את ריצ'רד רמפטון, שבקרירות אנגלו-סקסית אופיינית מייצג את האקדמאית היהודייה, בעוד שספאל מופיע בסרט כאירווינג בכבודו ובעצמו, ומיטיב להפגין את הרברבנות הוולגרית שלו.
בשני המקרים, השחקנים לא פגשו את מושאי הגילום שלהם. אולם בעוד ווילקינסון בן ה-69 זכה להכיר את עורך הדין רמפטון בדיעבד, ספאל בן ה-59 נמנע מכל קשר עם אירווינג, שהפסיד במשפט ב-2000, הושפל בתקשורת ואף נעצר ונכלא לחמש שנים לאחר מכן בביקור באוסטריה. אפשר להבין אותו. "אירווינג בוודאי יכול היה להניח שהסרט לא יציג את נקודת המבט שלו. מבחינתי הסתפקתי בלחקור את הדמות ואז לדמיין אותה בעצמי", מסביר ספאל בראיון שנערך בפסטיבל טורונטו, שם הוקרן "הכחשה" בבכורה.
"בכל פעם שאתה מגלם אדם אחר - בין אם הוא חי או כבר לא - שיש לאנשים תחושות עזות לגביו, אתה תמיד חושב לעצמך האם תפגע ברגשות של אנשים, האם אתה משרת מטרה טובה, או שאתה ציני? הכל נשקל", מסביר ספאל, שמוכר מהופעותיו בתפקידי משנה ב"סוויני טוד", "הארי פוטר וגביע האש" ולפני שנתיים בתפקיד הראשי ב"מר טרנר", עליו זכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן.
"בסוף אתה שואל את עצמך: 'האם זה מעניין אותי. האם אני יכול להגיש את הדמות באופן ראוי, ולהציגה באופן אמין'. כשמדובר באדם שנוי במחלוקת שכזה, אתה מהרהר בכך יותר'".
ספאל, ווילקינסון וגם רייצ'ל ווייז שמככבת בתפקיד הראשי ב"הכחשה" בתפקיד פרופ' ליפשטד, נשלחו להפנים את דמויותיהם בדרכם. זאת בעוד התסריטאי דיוויד הייר עיצב את העלילה כולה כשחזור של הפרוטוקולים של המשפט המדובר שהתחיל ב-1996 והסתיים כאמור בתבוסתו של אירווינג. את התסריט המדויק מימש הבמאי הבריטי הוותיק מיק ג'קסון על המסך בעזרת שחקניו, והחדיר לעלילה שיח מעניין על הדרך שבה יש להילחם במכחיש השואה. בעוד ליפשטד מתעקשת לדון בעובדות השמדת היהודים, עורכי דינה דורשים להתמקד בהכפשת אירווינג עצמו.
"אחד הדברים המעניינים בנוגע לסרט הוא ההבדל הזה בין האישה האמריקאית מלאת התשוקה והמחויבת למטרה שכולנו מסכימים איתה ורואים את הצד שלה, ואז היא מגיעה לאנגליה ומתייצבת מול מסורת המשפט הבריטית", אומר ווילקינסון, "לפי השיטה הזאת כל מה שאתם חושבים שצודק וערכי, האמת שלכם והכבוד - כל זה חסר ערך כשאתה מגיע לבית המשפט הבריטי. אני חושב שזה מקור השנינות של הסרט".
ווילקינסון זכור לטובה מאינספור הופעות מרשימות, בהן בסרטים "בחדר המיטות" (2001) ו"מייקל קלייטון" (2007) שעליהם היה מועמד לאוסקר. הוא כיכב על המסך הגדול והקטן - מ"שמש נצחית בראש צלול", "שייקספיר מאוהב", "באטמן מתחיל", ו"סלמה" בקולנוע ועד "נורמל" ו"ג'ון אדמס" בטלוויזיה. הוא מספר שבבית המשפט, הוא - כמו עורכי הדין עצמם - בעצם משחקים. "ברגע שהם שמים את הפאה ואת הגלימה, הם משתנים. שיטת המשפט היא כמו משחק, יש לה חוקים. האמת היא לא חלק מהם. האמת היא מקרית ביחס למשחק החוקי".
ככלל, ווילקינסון מבכה את אובדן מושג האמת מעולמנו, הניזון ממידע שמופץ באינטרנט. "רשתות חברתיות זה מה שאנדי וורהול צפה שבעתיד יהיו לאנשים '15 דקות של תהילה'. זה בדיוק מה שקורה", הוא מסביר, "אתה לא מבין מה יש לאנשים לחפש בטוויטר, ולהצהיר שהם אכלו ביצים קשות לארוחת בוקר. ואז מיליוני אנשים מגיבים להם בהתלהבות. זה חופש הביטוי, וכולם עושים את זה, וכולם מאזינים לכך. ואני חושב שזה מטורף. ימי האמת עברו, אלו הדעות שקובעות".
השחקן הוותיק טוען שגם הדיון על הפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי מבוסס על עיוותים של האמת. "הדיון נסב סביב השאלה לאיזה שקרים אתה מעדיף להאמין. אמת ועובדות נזרקות החוצה מהחלון. הן איבדו משמעות, וכך גם בבחירות בארצות הברית", אומר ווילקינסון. ספאל מצדו מבהיר כי "זה סרט על אמת ואקדמאים שחוקרים אותה, לא על פוליטיקאים. אנחנו יודעים שפוליטיקאים מנפחים את המציאות ומעוותים אותה לצרכיהם. כך הם מציעים פתרונות קלים לבעיות גדולות".
פתרונות קשים לבעיות קטנות - בניגוד לפוליטיקאים של היום, זו הייתה דרכם של המשפטנים בתיק של אירווינג נגד ליפשטד שארך ארבע שנים. "זה מדהים שבמקרה כזה ברור לך שמדברים על המובן מאליו. ברור שהשואה קרתה. מי בכלל חושב להכחיש את זה. ואתה מניח שאפשר לסיים את הדיון על זה תוך עשר דקות, ואז מכיוון שהפרקליטים החליטו לברר את העניין פרט, אחר פרט, אחר פרט, זה לקח כל כך הרבה זמן", אומר ווילקינסון, שמודה כי המשפט לא זכור לו בבהירות, אף שהוא סוקר בהרחבה בתקשורת.
בינתיים - 16 שנים אחרי גזר הדין במשפט ההוא, אירווינג בן ה-78 מנסה לחזור לכותרות לקראת יציאת "הכחשה" ברחבי העולם. כפעולת נגד לסרט, או בניסיון למנף אותו לטובתו, ההיסטוריון בעיני עצמו יזם סיבוב הופעות והרצאות בפורומים שונים. רעיונות של תמיכתו המוצהרת במדיניות אדולף היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה מוצאים אוזן קשובה בקרב חוגי הימין המתעוררים בימים אלה בבריטניה ובאירופה. עם זאת, בינתיים הקמפיין הזה נתקל בקשיים מול הרשויות.
"אני לא מתעניין ברלוונטיות של כל דבר שאני עושה. זה תלוי בצופה", אומר ווילקינסון כשהוא מתייחס למסר העכשווי שעולה מהסרט, "אני לא חושב שסרטים משנים דעות של אנשים באופן משמעותי. ייתכן שיש השפעה. אני לא חושב שמי שמגדיר את עצמו כנאצי, ילך לצפות ב'הכחשה' וייצא מהקולנוע כשהוא אומר על דיוויד אירווינג: 'איזה טיפש, אני לא אהיה נאצי יותר'. אני לא חושב שזה מה שיקרה. זה בלתי נתפס שצלבי קרס ופשעי שנאה חוזרים לאירופה, אבל אני לא חושב שסרטים צריכים להתייחס לכך. זו תעמולה. לא בשביל זה עושים סרט כזה".
ספאל מספר כי במסע האישי שלו אל לב המאפליה של הדמות של אירווינג, נדרשה פעולה הפוכה של הבנת מושא הגילום שלו. "העבודה שלי הייתה להזדהות עם הדמות אירווינג, לא להביע תמיכה ברעיונותיו", הוא מסביר, "ההזדהות משמעותה היא להכניס את עצמך באופן מוחלט בתוך ראשו לטובה או לרעה. להרגיש מה שהוא מרגיש - בלי להתחשב בהשלכות של המחשבות שלו. ועם זאת, ברור שהתעניינתי ברעיונות שלו. כשקראתי את התסריט, אמרתי לעצמי שברור לכולם שזה התרחש. אז היה מעניין ומאתגר שמישהו בא והציע השקפה אלטרנטיבית".
רוב הסצנות של ווילקינסון בתפקיד רמפטון מצולמות בבית המשפט, כשהוא ניצב לצד ליפשטד ומול אירווינג, ומסרב להתבונן בעיניו כצעד מתריס של התעלמות מאדם שניזון מתשומת לב. אולם הסצנות החזקות ביותר להן שותף השחקן צולמו במחנה ההשמדה אושוויץ, שם ביקר לראשונה במסגרת ההפקה. "זה לא דרמטי כמו שהיית מצפה. אבל אתה לא יודע למה לצפות. אין בזה את הדרמה שהוא חולל במהלך הפעילות שלו", הוא מעיד באופן אישי.
"מה שהדהים אותי זה שהמחנה גדול כל כך. זה כמו עיירה קטנה. מאות דונמים. ואתה מבין את הגודל. זה לא חלק מההיסטוריה שלי אז יש לי בוודאי תפיסה אחרת מזו של יהודים. אבל אתה נזכר באמירה של חנה ארנדט על הבנאליות של הרשע, ואתה מתבונן על המבנים והגדרות, ותאי הגזים שהם הרבה יותר קטנים ממה שתיארתי לעצמי. אתה צופה בנעליים וזה מטלטל, פשוט מטלטל. אבל אתה לא יכול להבין עד כמה זה גדול. זו הייתה חוויה בלתי נתפסת".
